יום שני, 12 במאי 2014

העדות של מוטקה אורן

* הערות העורך

לפני הרצאה למבקרים
הערות מקדימות
שמי מרדכי אורן וגר בנתניה. יליד הארץ והורי היו ממקימי מושב מרחביה בעמק יזרעאל בתחילת שנות ה20 של המאה שעברה.
עם תום קרבות מלחמת השחרור שובצתי לקורס קצינים שנמשך 7 חודשים והסתיים בנובמבר 49. שובצתי כמ"מ בגדוד 11 של גולני.
רוב החיילים בגדוד היו עולים חדשים שרובם אפילו לא ידעו את השפה. היו הרבה מעיראק, תימן, בולגריה, יוון ותורכיה. בכל מקרה- לא זכור לי שהיו בפלוגה שלי בני אשכנז. אמנתי את המחלקה אימונים קרביים במשך 5 חודשים. כנ"ל גם שהיו שתי המחלקות האחרות בפלוגה. בשלבים האחרונים של האימונים הגיעו החיילים לרמה גבוהה של תרגילי התקפה פלוגתית ואף השתתפו בתרגיל חטיבתי גדול שנערך בהרי אפרים ממש ימים ספורים לפני קרב תל מוטילה.
עד היום אני מצטער שלא ניהלתי יומן באותם זמנים, בכך אופן לי זכור שעם סיום התמרון התארגנו על משאיות עם כל הציוד וחזרנו למחנה טירה מדרום לחיפה. איך שנכנסנו עם שיירת המכוניות למחנה, נקרא המ"פ למג"ד לפגישה דחופה, הייתה זו שעת בין הערביים ובעצם תכננו לפרק את הציוד וללכת לאכול ארוחת ערב.
האמת היא שבשעות אלו היה כבר "שמח" כאן באזור אבל אף אחד מאיתנו לא ידע על כך דבר.



מעבר לכך שהייתי מפקד מחלקה בפלוגה, הייתי גם על תקן של סמ"פ, לעת הצורך. הרחתי שמשהו מתבשל אבל לא ידעתי מה. פשוט אינטואיציה של איש צבא.
לכן שיניתי את התוכנית והודעתי לכל אנשי הפלוגה שילכו קודם לאכול ולא לפרק שום ציוד. ואכן כעבור זמן מה מגיע טלפון ממשרד המג"ד למטה הפלוגה והמ"פ שהיה  במשרד המג"ד לקבלת הוראות- מודיע לי שלא נפרק את הציוד כי על הפלוגה לנוע מיד צפונה, ואם כבר פירקנו אז לעכב את המכוניות ולהמיס הכל בחזרה. ניחמתי אותו שהחברה כבר אכלו וכל הציוד על המכוניות ואפשר מיד לזוז.
הוראתו הייתה קצרה והחלטית: אני יוצא עם "קבוצת פקודות" צפונה, ואתה תוביל את שיירת המשאיות עם הפלוגה לנקודת המפגש בזנגריה.
אכן כך התנהלו הדברים ובערך בשעה 24:00  יצאנו כל הפלוגה עמוסים בציוד רב בהליכה רגלית בדרך הררית קשה מאוד. מורה הדרך שלנו היה ק' מודיעין של גדוד אחר מהחטיבה, או גדוד 12 או 13.
לצערנו הוא טעה קצת בניווט ויש לקחת בחשבון שהמרחק שהיה עלינו לעבור לפחות במה שנקרא "מרחק אווירי" היה כ 6-7 קילומטר. אבל בגלל הטעות בניווט בתנאי הקרקע הקשים להליכה ובהתחשב לציוד הרב שנשאנו על עצמנו, הגענו ליד רק לקראת הבוקר כאשר כבר החלו דמדומי תאורת היום.




עכשיו לפני שאמשיך בתיאור מהלכי הקרבות, הן של הכוחות האחרים והן של היחידה שלי אבקש לציין עוד כמה הערות חשובות. אבל לפני כן אבקש לשאול
האם יש מי מבין הנוכחים שקיבל בצורה כזו או אחרת מידע כלשהו על מערכת קרבות זו שנדבר עליה? אם כן לנסות לברר את רמת וסוג המידע.
הערות:
1. זה ברור ומובן שכאשר מדובר באירוע מלחמתי שמשתתפים בו מספר כוחות ובמקומות שונים הרי שמטבע הדברים כל חייל ואפילו יהא זה קצין- יודע אל נכון את כל מהלכי הקרבות שיתנהלו במקומות השונים.
כאשר עורכים ועדת חקירה משתדלים לראיין ולחקור את כל הפונקציונרים וכך לקבל את התמונה הכוללת ועד כמה שאפשר הכי אמיתי. במקרה שלנו, כלומר על קרבות אלה, לא נערכה ועדת חקירה או לפחות נדייק ונאמר שבוודאי לא במתכונות הידועות לנו מהשנים האחרונות.
2. כאשר מתנהלים קרבות , היו תמיד ואין ספק שיהיו בעתיד "פאשלות".
השאלות הן בעצם מה מקור הפאשלות? לפעמים זה סתם ביש מזל כמו אולי במקרה של 35 הלוחמים שחשו לגוש עציון במלחמת השחרור ונתקלו במקרה על ידי ערבי שהזעיק את כל הכפריים ואף אחד מהם לא יצא חי משם. בחורים אלה היו והינם גיבורים לא רק בקרב הישוב היהודי אלא אפילו הערבים העריצו
 

 
אותם על שנלחמו בחירוף נפש עד האחרון שבהם ולא נכנעו.
לאחרונה, היו אין ספור ועדות חקירה על אירועים מעציבים בצבא ואזכיר רק את אסון השייטת שאנשי ים נחתו בחוף לבנון, עלו על מארב ונפלו שם רבים וכל הפעולה בעצם נכשלה. מונתה ועדת חקירה ואני בעצמי לא יודע עד היום מה היו מסקנותיה על הסיבה העיקרית לכישלון. אולי פורסם ורק אני לא יודע על כלום.
בכל אופן הייתה לפאשלה הזו המשך של  קבורת החללים בנסיבות שהרגיזו מאוד את המשפחות, ובתי המשפט היו מעורבים במהלכים אלה.
באשר לקרבות תל מוטילה כנראה שלא הייתה ועדת חקירה מהסוג המקובל כיום ומי שבכל זאת טיפל בנושא לאחר זמן, היו היסטוריונים למיניהם שביקשו לכתוב על כך. הם ראיינו חיילים שונים ובעיקר קצינים אבל ברור שכאשר קצינים אלה לא נחקרו "תחת אזהרה" ותחת איום של העמדה למשפט- הם הרשו לעצמם לתת את הסיפור האישי שלהם כפי שהיה נוח להם, שלא רק שלא יראו כמי שלא לחמו היטב, אדרבא- השתדלו להציג את הדברים כך שהם יאדירו את שמם, להראות כגיבורים. אחת הדרכים הנלוזות בכיוון זה הייתה להטיל את האשמה בכל מקרה על החיילים הפשוטים (כמו שאומרים שכיום- להאשים את ה-ש.ג.) ולטעון שהם היו פחדנים, לא מאומנים, וחסרי מוטיבציה. אני מרשה לעצמי

 
 
לטעון שאין שפלות גדולה מזו.
כל מפקד יחידה קרבית ומפקד גדוד על אחת כמה וכמה, חייב לדעת הכל על טיב אופי ורמת חייליו ובהתאם לכך לתכנן ולהטיל עליהם את המשימות.
אין לי כל חשש לקבוע על פי ניסיוני האישי בקרבות אלו ועל פי כל הפרסומים שקיימים בכתובים על ידי ההיסטוריון מילשטיין, על ידי ההיסטוריון והמפקד מאיר פעיל, על ידי הכתב הצבאי זאב שיף ועוד כהנה וכהנה ואליבא דכולם הפאשלה בקרבות תל מוטילה הייתה בגלל המפקדים. ולא אכנס כאן לפרטים כי מי שמעוניין יכול למצוא את המקורות לכך ולהשתכנע עד כמה אני צודק. ושוב- לא על פי דעתי אלא על דעת החוקרים- האחראי הראשי בין המפקדים על הביזיון הגדול כאן היה לא אחר מאשר מי שמכהן כיום כחבר כנסת ומוכר לכולם כרחבעם זאבי- גנדי. הוא היה מפקד גדוד בגולני באותם ימים והיה המפקד הישיר של כל הפלוגה. מפקד החטיבה בפועל היה מאיר עמית. לי אישית יש סיפור מיוחד על הניסיון שלי עם רמתו הפיקודית (אם יישאר זמן אספר זאת בסיום)
3. הזכרתי קודם שממש לפני קרבות תל מוטילה התקיים תמרון חטיבתי (של חטיבת גולני) בהרי אפרים. גם בתמרון הזה הייתה פאשלה נוראית במתכונת צֶאֶלים א' וב'. פגז או שניים של מרגמה כבדה שנורה על ידי כוחות הסיוע בתמרון- נפלו ממש בין הכוחות הלוחמים,
 
 

נהרגו במקום כ-10 לוחמים והיו גם פצועים. הפיקוד היה במבוכה נוראית.
אף אחד לא יכל לדעת איך היו מתגלגלים העניינים בנושא האסון הזה לולא פרצו קרבות תל מוטילה, אבל בדיעבד ברור שהיה כאן צירוף מצבים שבנסיבות הקיימות פתרו להרבה מפקדים את הצורך לתת דין וחשבון מעמיק. נוצרו "שותפיות" בין מפקדים לתת פתרונות שלאף אחד לא יעלה על הדעת להמשיך ולחקור וגם אם יתחילו לחקור הרי שהלהט הקרבות- אף אחד לא יצליח להגיע לחקר האמת והפתרון בגדול היה לקשור את גורל התקרית ואת ההרוגים בתרגיל עם קרבות תל מוטילה.
קרב תל מוטילה היה כאילו "תפור" לתת פתרון לאותם קצינים שהיו מעורבים באסון. חללי האסון בתמרון החטיבתי, צורפו ונכללו בין חללי הקרבות גם נקברו באותו מעמד ובעצם שמותיהם מופיעים ברשימה מקופצת של חללי  החטיבה בלי שיהיה ציון מיוחד לנסיבות נפילתם.
צריך להבין שדי בדומה למה שארע לילדי תימן שנעלמו, וזאת במידה רבה בגלל תמימותם של ההורים והעלמת מידע זדוני מהם, כך גם במקרה הזה של חללי חטיבת גולני, שרוב בחלליה היו עולים חדשים שלאחדים מהם בקושי היו משפחות בכלל ואחרים שהיו מאוד "טריים" בארץ וקיבלו כל מצב במין הסכמה שבשתיקה ולא כמו שזה היום שהמשפחות יודעות לשכור עורכי דין שיודעים מה ואיך לחקור
 
 
 
מן הראוי לציין שהחוקרים ההיסטוריונים למיניהם לא עשו לדעתי עבודה מושלמת ולא תמיד באשמתם, אלא שכאשר הם חיפשו מקורות אינפורמציה- הם הופנו למקורות ספציפיים "מטעם"- כלומר כאלה שלא ירחיבו באשמות על הפיקוד העליון. זו גם לדעתי אחת הסיבות שלא פנו אליי.
4) כמה מילים על מזג האוויר במשך כל ימיי הקרבות  - 2-6/5/51. כל הימים האלו היו ימיי שרב בדרגה הגבוהה ביות שרק ניתן לשער לגביי שרב.
חום אימים ויובש עם רוח קדים ויתושים ברמה בלתי נסבלת.
לא והיינו מצוידים לקראת תנאים כאלה ומימיות המים שבאנו איתם התרוקנו כבר בשעות הבוקר המוקדמות. בגלל חוסר המים, גם לא אכלנו כלום ממנות הקרב, כיוון שבדרך כלל זה אוכל יבש ומצמיא.
בלילה הגיעו אלינו מספר חיילים מהמטה כדי להביא ציוד נוסף- מזון, תחמושת ומים. הפרידה שעליה היו שני פחים עם מים משני צידי מגופה, מעדה בין הסלעים, שברה את רגליה והגרו אותה. המים נשארו בדרך. הם השאירו לנו את המימיות שלהם, אולי כ-10 מימיות ליותר מ-70 איש שכבר אז היו מותשים לגמרי מחוסר מים. בשעות היום לא ניתן היה בשום פנים ואופן לצאת מגבולות המתחם וגם כמובן לא להיכנס.





 

* הערות העורך

מסמך זה המכיל 7 עמודים מקוריים בכתב ידו של מוטקה אורן נמסר לי בסיום סיור שנערך ביום רביעי, כד' אדר ב' (26.3.14)  בתל מוטילה בהשתתפות תלמידות ומורה מאולפנת צביה בהרצליה, קרובי משפחת אחד הנופלים ומוטקה אורן שלחם באותו קרב. הסיור בתל מוטילה היה חלק מתכנית הלימוד "הקרב על המים" שיועד לתלמידות האולפנה שלא יצאו למסע לפולין. חברותיהן סיירו באותה עת באושוויץ.
המסמך שנכתב ע"י מוטקה אורן שנים רבות קודם לכן שימש אותו בעת הרצאותיו בפני מבקרים ומתעניינים בקרב על תל מוטילה שבו השתתף.
במענה לשאלתי הסכים למסור לי את כתב היד כדי לפרסמו. בחרתי להעלותו בבלוג זה.
התלמידה עטרת מכיתה יא שהשתתפה בסיור הקלידה את כתב היד שתצלומו מוצג לצד הטקסט.

צביקה שורצמן

אין תגובות:

פרסום תגובה