יום רביעי, 7 במאי 2014

יצחק בן דויד

חברים מספרים:  ..."חיי קבוצה, תפקידם בין היתר לקרב אותנו לטבע. הוא הפך חקלאי, איש אדמה, לא הקפיד על שעות העבודה הארוכות והמפרכות. הוא היה חוזר אחרי שקיעת השמש לחדרנו, מגפיים דבוקות מבוץ לרגליו. אחר כך היה נכנס למקלחת ושר בקולי קולות. בין המקלחת וארוחת הערב, היא שעת המנוחה לרוב החברים, קבע לעצמו שיעורים עם מורה זה או אחר. אין שיעור- היה מצטרף לקומזיצים המקובלים בין החברים יוצאי דרום אפריקה, והופך במהרה לציר ומרכז המסיבה"...
ועוד סיפור באותו עניין:  ..."יצחק התמסר לצרכי הכלל בלבד, בוותרו על כל בעיה אישית. כל אחד זוכר אותו שבת אחר הצהריים, עת טיילה קבוצת חברים לכיוון העץ הבודד לרגלי הגלבוע. כשהגענו אליו ונחנו בצלו, קפץ יצחק על ענף עבה בגבה ראשו, מעד ונפל עם כל כובד גופו על פרק ידו הכפוף. קם, לא הגיד מילה, והמשיך להתבדח כלפנים. ממחרת התנפחה ידו מאוד, אולם הוא המשיך בעבודתו בניגוד להפצרות חבריו. רק יום אחרי זה נסע לעפולה בפקודת החובשת. בצילום רנטגן התגלה שבר ביד, והיא נחבשה בגבס. הוא חזר למשק- אך לא הפסיד אפילו יום עבודה אחד, באמרו שבכוחו לעבוד ביד אחת"...
חבר מספר:  ..."זכורני, הגיעה שעת מנחה. החברה עסקו בשלהם: זה קורא וזה מתרחץ בבריכה, וזה משחק בכדורגל. קשה היה למצוא מנין אנשים לתפילה. והנה קול בוקע: "נו, חברה, מספיק! מנחה!"- גלזר. הוא לא צעק, לא התרגז ורק חייך, צחק והחברים באו מיד לתפילה"...
חבריו לנשק מספרים: ..."מיום היכרותנו הראשונה התחלנו לחבבו, גם אנו וגם המפקד. משך תקופת האימונים הקשה, אימץ את רוחנו בצורה נפלאה. במסע מפרך היית רואה אותו תמיד נושא שני תרמילים, אחד מהם של חבר נחלש. תמיד היה מוכן לעזור לשני, תופעה נדירה במחנה טירונים. מעולם לא ראינוהו במצב רוח רע או מתלונן, כאילו נולד בחיוך על פניו... כשיצאנו לקרב הוא עודד את חבריו והסיר מהם את המתיחות. בהסתערות על עמדות האויב, שמענו בבירור את קולו המעודד. הקרב עומד להסתיים. חבר שאל בשלומו. הוא ענה: "עוד מעט ונגמור, אחר כך ישר למטה!" דקות אחדות אחרי זה הוא נפגע בכדור האויב"...
החברים בטירונות מספרים:  ..."היה חם, החגור העיק, הזיעה ניגרת והכביש השחור ממשיך להתפתל בלי קץ. הרגלים כבר כמעט ואינן נשמעות לרצון העז להתקדם ולהתקדם, הראשים נשמטים לצדדים מעייפות. זה רוטן וזה מלונן ולפתע- "אם קשה לפרקים קצת הדרך..." הקול היה קולו של גלזר כמובן, והוא אף לא נשאר לבד בודד. קולו הלך ומשך אחריו את קולות חבריו ולאט לאט נצטרפו כולם לשירה אדירה ואחד אף העיר: "טוב שיש מי שמציל את המצב!". הוא התכוון כמובן לגלזר שעודד את כולם בשירתו העליזה"...
חברים מקיבוץ שלוחות מספרים :
..."צחוק רועם ושאגות שמחה בוקעים מצריף הבנים. "מה הם משתוללים שם?" - "איזה צחוק! איזה הוללות!" - "מה קרה פתאום?" - "מה, לא שמעת? באמת הפסדת! גלזר שר לנו משירי דני- קיי". - "מי זה גלזר?" - "אה, זה עם הזקן..." - "שקט, שקט! גלזר, עוד פעם בבקשה!"
..."עמדנו לערוך את הקומזיץ הראשון. לא הייתה שום תכנית מוכנה והחברה היו מיואשים כמעט, אילולא... "נו, חברה, לשיר!"- בקע קולו של גלזר את הדממה. ושרנו. השירה שאחרי הפסקת השירה הייתה מדכאת, אך פתאום שמענו מישהו מחקה קולו של חזיר, שר שירים ופזמונים באנגלית, רוקד ומרקד בפזיזות. איש לא הבין את המילים, אך לא היה כל צורך בכך, כולם השתעשעו וצחקו עד לכאב בטן, וגלזר מוסיף ומוסיף להעלות את מצב הרוח עוד ועוד עד שעה מאוחרת מאוד. כן, הקומזיץ לא נכשל בזכותו של גלזר...
הוא היווה תמיד את הרוח החיה בחברה. לא תמיד שר דווקא משירי דני- קיי, אהב לפזם את הניגונים של פסוקי הגמרא שאותם למד לאחר שעות העבודה הקשות"...




יצחק ואחיו הווארד
המכתב האחרון ששלח יצחק מקיבוץ שלוחות לדרום אפריקה, להוריו ואחיו:
24.10.56 (מכתבו האחרון, שבוע ימים לפני מותו)
...בעוד 10 ימים אצא לחופש. החלטתי לצאת לטייל עם חברי. נטייל שבועיים ימים ואקווה שנוכל לראות הרבה. אני מצפה בכליון עיניים לטיול זה ואקווה שלא יקרה פנצ'ר (בארץ, כל דבר שאינו בסדר או שלא הולך בהתאם לתכנית, נקרא פנצ'ר. זאת למדתי באורח משונה וקשה. פעם, כשנסעתי עם עגלה עמוסת ירק, התפוצץ אחד הצמיגים. כשסיפרתי זאת לאחד מחברי שקרה פנצ'ר- שאלני בעברית: "איפה, בגלגל?" הבטתי עליו בתימהון וכעל משוגע. "איפה יכול להיות פנצ'ר?"- שאלתי. והוא החזיר מבטו בתימהון כאילו אני הוא המשוגע. רק כעבור מספר ימים נתיישרה אי ההבנה בינינו).
...אין לי חדשות. בשעה זו, כשאין חדשות- סימן לברכה הוא בשבילנו. דרישת שלום לבבית לכולם. אל תשכחו, שאם מכתביכם הבאים יגיעו אליי אחרי 1.11- יש להפנותם לפי כתובתי בשלוחות"...
יצחק נפל בכ"ז מרחשוון תשי"ז, 1.11.57, במבצע "קדש".
"חבל דאבדין ולא משתחכין" (מסכת סנהדרין, דף קי"א, עמוד א').
יהי זכרו ברוך.




 

אין תגובות:

פרסום תגובה