הקרב על המים - רשמי סיור

ביום רביעי, כד' אדר ב' (26.3.14) יצאנו לסיור בצפון בעקבות "המלחמה על המים" שהחלה ב1951, כדי להנציח את הנופלים במערכה בתל מוטילה, הסמוך למושב אלמגור, שרובם היו עולים חדשים וניצולי שואה שמסרו את נפשם למען מדינת ישראל (שהוקמה כ3 שנים קודם לכן) וללמוד את סיפור הקרב בתל מוטילה ואלמגור מידי מוטק'ה אורן שהיה סגן מ"פ באותו הקרב.

לסיור הצטרפו שרה אבו יצחק ואהרן לביא, שאחיהם יעקב לביא נפל בקרב בתל מוטילה, ואבשלום שחר שהדריך אותנו.

הקרב המכונה "המלחמה על המים" שהחל ב1951, הוא כינוי למס' מאבקים שהתרחשו בין ישראל לבין המדינות השכנות לה, ובעיקרן סוריה, שניסתה להטות את מקורות הירדן בתעלה הנמצאת מזרחית לכינרת. הלוחמים שגויסו לצה"ל באותה העת נלחמו בעקשנות, באומץ רב ובמסירות נפש על מנת למנוע מהסורים לבצע את תכניתם וכדי להגן על מקורות המים של מדינת ישראל הצעירה. בקרב שהיה בתל מוטילה היו טעויות פיקוד רבות (שהיו כתוצאה מכך שרוב הלוחמים היו עולים חדשים שלא ידעו את אותן השפות כי הם עלו ממקומות שונים) שגרמו לירי כוחותינו על כוחותינו, ולכן אנשים רבים מתביישים ב"כישלון" הקרב הזה ונוצר מצב שקרב זה נשכח מרוב העם. שרה אבו-יצחק (מעמותת המשפחות השכולות) ואהרן לביא (שאחיהם נפל בקרב) דאגו להקמת יד זיכרון לנופלים. אכן היו טעויות רבות בקרב זה, אך הוא אינו כישלון, אלא הצלחה! יש לראות תוצאות קרב זה כניצחון של מדינת ישראל!

בסוף הקרב, כוחות סוריה נסוגו ומקורות המים שעליהם נלחמו הכוחות בקרב זה- נשארו בידי מדינת ישראל, בזכות הלוחמים האמיצים שהשתתפו בקרב.

לאחר הסיור בתל מוטילה, נסענו לתל א-סאקי שבו נערך קרב במלחמת יום הכיפורים (1973). סיירנו ליד מוצב 116 (היחיד שלא נפל במלחמה) והצבאות שנלחמו זה מול זה בקרב היו כוחות חי"ר וחיל השריון של צה"ל מול צבא סוריה. קרב זה התנהל סביב ניסיון צבא סוריה לפרוץ לרמת מגשימים ודרום הגולן בקרב זה נפלו 17 לוחמי צה"ל.

שמענו מהמדריך חלק מסיפור הקרב: תוך כדי המלחמה נע גדוד 288 באזור ובראש הטנק המוביל עמד בצריח סגן חיליק ויינשטיין. הגדוד קיבל פקודה להמשיך לנוע ולא לעצור. חיליק הבחין בשני טנקים נטושים צמוד לשביל העלייה. חיליק הורה לחיילי הגדוד להגיע לטנקים ולקחת משם את המקלעים והתחמושת. חיליק הבחין בקובית בטון בראש התל. הוא אמר לחייליו שהוא עולה למעלה לראות האם יש שם מישהו. הוא לא ידע שבבונקר היו חיילים. כשהגיע לבונקר הוא צעק האם יש שם חיילים. בינתיים בבונקר החיילים היו צריכים לסדר את הרימונים, ומכיוון שלאחד מהחיילים לא הייתה אפשרות לסדר את הרימון שלו, הוא לקח סיכה והצליח לסדר את הרימון. להפתעתו של חיליק יצא מתוך הבונקר חיל שבידו רימון והוא ענה לחיליק שיש חיילים בבונקר. כעבור זמן קצר הגיע צוות שטיפל בפצועים. 

במהלך הסיור בתל א-סאקי שמענו את קולות הירי שהגיעו מכיוון סוריה.

לאחר הסיור בתל א-סאקי פגשנו את חיילי חטיבה 188 שבאותו יום השתתפו במרוץ לזכר הנופלים של החטיבה במלחמת יום הכיפורים.

לקראת סוף היום, נסענו לאתר של חברת מקורות ושם ראינו את המוביל הארצי, סיירנו במפעל הסינון המרכזי של החברה ושמענו על הקמת החברה ופעילותה כיום.

הסיורים היו מעניינים מאוד, חווינו חוויות מרגשות, ועכשיו נוכל "להעביר הלאה" את מה שלמדנו.

סיכמה: ליאת ש.

יהונתן צוובנר

יהונתן, בן חיה ועקיבא, נולד ביום ט"ז בחשון תשי"א (27.10.1950) בירושלים. הוא למד בבית-הספר היסודי "בית הכרם", בשכונת בית הכרם, ואחר-כך המשיך ולמד בבית-הספר התיכון "בויאר" בירושלים. יונתי, כפי שנהגו לכנותו בני משפחתו ומכריו הרבים, היה נער עירני, מלא שובבות ואהבת-חיים. בבית-הספר היה תלמיד מעולה ובשכונה, בין החברים, היה אהוב על הכל.

השכונה שגדל בה - אחת המקסימות שבשכונות ירושלים - עצבה בו אופי שקט ואופטימי והקנתה לו ביטחון עצמי ואמונה בבני האדם. יונתי היה האמצעי בין שני אחיו, רוני הבכור ועוזי הצעיר, ומשום הפרש הגילים הזעיר ביניהם, נעשו ידידים בלב ובנפש. כול דיירי השכונה הכירו את ה"טריאומביראט" שאף פעם לא התפרק. הם הרבו לבלות יחד ונהגו לצאת לטיולים משותפים בסביבות ירושלים, או ברחבי הארץ. יונתי היה תלמיד חרוץ ומהיר תפיסה, קלט במהירות ובקלות את חומר הלימודים והצלחותיו באו לו בלא מאמץ. למרות זאת לא זלזל בבית-הספר והקפיד במילוי חובות הלימודים. המורים העריכוהו כתלמיד וחיבבוהו כאדם צעיר, מלא אופטימיות ואהבת הבריות. יונתי אהב לעזור לחבריו והיה מקדיש שעות ארוכות מזמנו כדי להסביר וללמד חברים שנכשלו בלימודים.

הוא ניחן בקסם אישי נדיר ובכישרון להקשיב בתשומת לב כנה לכל אדם. רבים נהגו לבוא אליו ולהשיח בפניו את בעיותיהם, והוא היה מקשיב להם בחיוכו הטוב והיה מצליח להעניק להם הרגשה שאין הם בודדים בהתמודדות עם בעיותיהם. דמותו עוררה ביטחון ואמון מיידי בכל מי שפגש בו. לכן לא הססו רבים לספר לו סודות אישיים ביותר, ביודעם שלא זו בלבד שהוא מהימן לחלוטין, אלא גם רגיש ומבין לליבם. יונתי אהב לעסוק בספורט, היה חבר בקבוצת הכדורסל "בית"ר" ירושלים והשקיע בה הרבה מזמנו וממרצו. תקופה ארוכה התמיד באימונים, הקפיד לבוא לכל המשחקים והיה איש-צוות מצוין, שלא ניסה להתבלט על חשבון הזולת. דאגתו העיקרית הייתה נתונה להצלחת קבוצתו כקבוצה, ולא להצלחתו שלו. לכן היה אהוד על חברי קבוצתו והצליח תמיד להשרות סביבו אווירה של שיתוף פעולה. המשחקים שהשתתף בהם היו מן המוצלחים שבמשחקי קבוצתו, בזכות אווירה של אמון הדדי בנוכחותו. הוא התמיד בפעילות ספורטיבית עד שגויס לצה"ל. מאמניו ניבאו לו עתיד מזהיר ככדורסלן והבטיחו לו שירות צבאי בקרבת ירושלים, כדי שיוכל לתרום לקבוצה, שהייתה על סף העלייה לליגה הלאומית. אך הוא סירב ודרש בכל תוקף לשרת ביחידת שדה.

יהונתן גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1969 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות עבר קורסי יסוד במקצועות השריון והשתלם כתותחן טנק. כיוון שהצטיין גם כחייל וגם כאדם נשלח לקורס סיירים של החיל וסיים אותו בהצלחה רבה. הוא הוצב לאחת מיחידות השדה ומילא את כל התפקידים שהוטלו עליו באחריות ובדייקנות. מפקדיו היו כל-כך מרוצים מהישגיו עד שלאחר תקופה קצרה יחסית שלחו אותו לקורס קצינים ולקורס קציני שריון. גם בשני קורסים אלה הוענקו לו ציונים טובים ועל כן החליטו להשאירו תקופה מסוימת בבית-הספר לקציני שריון, כדי שידריך דור חדש של מפקדים. יונתן התלהב מן התפקידים שמילא בצבא והחליט להתנדב לשירות קבע, בתום תקופת שירות החובה שלו. בחוות הדעת התקופתיות, הנהוגות לגבי קצינים בצה"ל, זכה יונתי תמיד להערכות מצוינות ולציונים הגבוהים ביותר. מפקדיו כתבו עליו שהוא זוכה בהצלחה יוצאת מן הכלל בתחום השליטה והמנהיגות, והעריכו אותו כמפקד מסור ואחראי, בעל תפיסה מצוינת ותושייה רבה. כמו כן הדגישו שהוא בעל ידיעה מקצועית רחבה, יעיל מאוד בכל מצב, ובעיקר הוא מצטיין בעבודת צוות.

במלחמת יום-הכיפורים השתתף יונתי כמפקד פלוגת טנקים בקרבות הבלימה האכזריים, שניהלו כוחותינו לאורך תעלת סואץ. במלחמה הצטיין באומץ-לב ובאחוות לוחמים ועל כך הוענק לו ציון לשבח מטעם הרמטכ"ל שנאמר בו: "עם פרוץ

המלחמה (ביום 6 באוקטובר 1973) נע יהונתן בראש פלוגתו לאזור מעוז "מפרקת", הודיע למג"ד, שהוא נכנס למעוז בטנק שלו, לאחר שיתר הטנקים של פלוגתו נפגעו, כדי לחלץ את אנשי המעוז. בכניסה למעוז נפגע ונפל". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל, בירושלים. השאיר אחריו הורים ושני אחים. 

ערכה: פרידמן ח. וסממה נ. ט2 אולפנת צביה הרצליה

יצחק (אירבינג) גלזר (בן דויד)

מלחמת סיני

מלחמת סיני (ידועה בישראל גם בשם "מבצע קדש" ), היא מלחמה קצרה שהתנהלה בין ישראל, בריטניה וצרפת לבין מצרים, בין 29 באוקטובר ל-5 בנובמבר 1956 (כ"ד בחשוון עד א' בכסלו תשי"ז). במהלך המלחמה כבש צה"ל את חצי האי סיני, למעט רצועה צרה לאורך תעלת סואץ, השמיד תשתיות צבאיות רבות ופגע בצבא המצרי. לאחר סיום המלחמה פינתה ישראל את כל השטח שנכבש. במקביל למערכה הישראלית ניהלו בריטניה וצרפת במשותף מבצע להשתלטות על תעלת סואץ, שנודע בשם מבצע מוסקטר.

בריטניה וצרפת יזמו את המלחמה, וישראל נגררה אליה במידה רבה, אף שבסופו של דבר זכתה בהישגים צבאיים משמעותיים.

מקור הכינוי "מבצע קדש" הוא ביישוב הקדום קדש ברנע, שהיה עיר מקראית בגבולה הדרומי של ארץ ישראל (על גבול סיני), ממנה שלח משה, על פי המסופר בספר במדבר, את המרגלים לתור את ארץ כנען.

הקרב:

רצועת עזה נכבשה בידי ישראל (ביחד עם חצי האי סיני והאיים סנפיר וטיראן) במבצע קדש (אוקטובר 1956), אולם היא, כמו יתר השטחים שנכבשו, הוחזרה לשליטת מצרים כעבור חודשים ספורים. יצחק בן דויד נהרג בכיבוש העיר רפיח.

יצחק (אירבינג) גלזר (בן דויד)

בן דויד ומלכה. נולד ביום א' בתשרי תרצ"ו (28.9.1935) בלונדון, בירת-אנגליה. סיים את לימודיו בבית-ספר יסודי שם ואחרי עבור ההורים לדרום-אפריקה המשיך שם בלימודיו התיכוניים עד סיומם. עוד בהיותו שם השתייך לתנועת "בני-עקיבא", לראשונה כמדריך ולאחר-מכן כחבר הנהלת-התנועה. תורה ועבודה היו שני האידיאלים שבחייו ומכאן שהחליט להתישב בקיבוץ דתי בישראל, אלא שלא עשה זאת לפני סיימו שליחותו באיסט-לונדון, שם הטיף באהבה ובמסירות לרעיונות שכה יקרו לו. לבסוף, כדי להגשים את שני האידיאלים בחייו, עלה לארץ בשנת 1954 ומטרתו להצטרף לבני-תנועתו בקיבוץ שלוחות. לגביו היתה משמעותם של חיי-הקיבוץ גם התקרבות אל הטבע, ובענף המספוא, אשר בו בחר לעבוד, מצא סיפוק לדרישה זו. התחבב עד-מהרה על כל חבריו בגלל עירנותו, חביבותו ועליזותו. זמן מועט לאחר שהצטרף למשק שינה אירבינג גלזר את שמו לשם עברי טהור: יצחק בן-דויד. כעבור שנה, כשהיגע זמנו לשרת בצה"ל, הצטרף לקבוצת-נח"ל דתית ובמסגרת-הצבא נשלח להשתלמות חקלאית בענף המספוא והפלחה. לפני היציאה לקרב (במערכת-סיני) עודד את החברים אשר זו היתה להם טבילת-האש הראשונה, וגם בשעת-ההסתערות על המוצבים נשמעה קריאתו המעודדת והממריצה. נפל במערכת-סיני בקרב רפיח ביום כ"ז במרחשון תשי"ז (1.11.1956) הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי לשעת-חירום בבארי וביום י"ג במרחשון תשי"ח (7.11.1957) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות בקיבוץ שלוחות. חבריו לגרעין הוציאו חוברת לזכרו. זכרו הועלה ב"זרעים" (בטאון "בני-עקיבא") בגליון כסלו-טבת תשי"ז.

ערכה:  גלזר נ. - ט2 אולפנת צביה הרצליה

פעילות חינוכית בארץ בזמן המסע לפולין

ליד האנדרטה במוצב "הדמות"

מוטקה אורן המ"מ שלחם בקרב מוטילה

בס"ד       אדר ב' תשע"ד
באולפנת צביה הרצליה החליטו להעניק חוויה ערכית, חינוכית לבנות אשר בחרו שלא לצאת למסע לפולין.
בנות יא' למדו על נושא "המאבק על המים" לאורך השנים עם סוריה, אשר תחילתו בקרב על תל-מוטילה סמוך לאלמגור, בשפך הכנרת. בקרב זה שנערך ב-1951 נפלו 41 חיילים מגוייסים טריים לצה"ל, רובם עולים חדשים. באחיזתם העיקשת בתל עד שהסורים נכנעו ונסוגו, הפגינו החיילים את מסירות הנפש שלהם באופן הכי פשוט למען מדינת ישראל הצעירה.
בזמן שחברותיהן סיירו בפולין, הצפינו התלמידות אל תל מוטילה, והתרגשו לשמוע את עדותו  ההירואית של מוטק'ה אורן מהלוחמים בקרב. מאזור אלמגור, המשיכו לרמת הגולן לתל א-סאקי, שם לקול רעמי התותחים שנשמעו בבירור מעבר לגבול, בסוריה, למדו על המשך ההתמודדות עם שכנתנו ממזרח, ועל קרבות הגבורה שהתחוללו באזור במלחמת יום כיפור.
חוויה נוספת היתה לפגוש את חיילי חטיבה 188 שבאותו היום השתתפו במרוץ לזכר הנופלים של החטיבה במלחמת יום כיפור. את היום חתם סיור באתר אשכול של חברת מקורות, הממחיש את הצורך החיוני שיש למדינת ישראל במים.
על רקע  הרושם מהסיור, חוקרות התלמידות נושא לפי בחירתן הקשור לקרב, למאבק על המים, לנופלים וכו'. העבודות יועלו לאתר הנוכחי "מתחברים לזכרם" שהקימה האולפנה בפרק  – "המאבק על המים - הקרב על תל מוטילה".
הסיור היה חוויתי, עוצמתי ומרגש. מסע שורשים – בארץ.

פרנקו מנטש (דודי)

דודי פרנקו עלה לארץ בסוף שנת 1949 וגויס לצהל בשנת 1950. בקרב על מוצב "הדמות" שימש כקשר הפלוגה של סגן זאב סלע. מכשיר הקשר (מ.ק. 300) אותו נשא על גבו היה למעשה היחידי שנשאר תקין שקישר בין כוחות הלוחמים. פרנקו ידע זאת ונע צמוד למפקדו. במהלך ההסתערות נפצע גם מפקד הפלוגה ונשאר שכוב לרגלי גדר אבנים שלא איפשר לו להצטרף ליתר הלוחמים. ברגע זה התרומם פרנקו הקשר ובמלוא קומתו גלגל אבנים מהגדר ויצר פרצה דרכה עברו בזחילה והצטרפו ללוחמים גם מפקד הפלוגה וגם חיילים ופצועים נוספים. תוך כדי כך נפגע פרנקו מצרור מקלע שפגע בראשו ופצעו פצע אנוש. לאחר מאמצים וטיפול רפואי ממושך, הוא נשאר בחיים עם פלטת פלטינה בחלק מגולגולתו ונקבע לו נכות מלאה לצמיתות. פרנקו - הקשר, היעיל, המסור והאמיץ ניסה לשקם את עצמו. הוא לא מצא מזור, סבל רבות מפציעתו ונכותו. מה שהחזיק אותו היה אהבת הארץ, צה"ל וחטיבת גולני. ערירי חי וערירי הלך לעולמו בתאריך 16.11.80

שלומי טבח

בן צביה ואברהם. נולד ביום כ' בחשוון תשכ"ט (11.11.1968)ברמת-השרון. את לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר 'גולן' אחר המשיך בחטיבת-הביניים בבית-הספר 'עלומים' בעירו. הוא השלים את לימודיו התיכוניים בבית-הספר התיכון 'אלון' ברמת-השרון, וסיים את לימודיו בתיכון 'רון' בהרצליה. מחנכים שהכירוהו, מציינים את אופיו הנוח, את רגישותו הרבה ואת הרצון לעזור ולתמוך.

שלמה גויס לצה"ל באמצע יולי 1987 והוצב לחיל השריון. הוא עשה בחיל את המסלול הנדרש והגיע בסולם התפקידים לתפקיד מפקד טנק. הוא היה אחראי ומסור לתפקידו ושימש דוגמה לחבריו. כל שדרש מפקודיו, דרש מעצמו. בבית, למשפחתו, היה מקור לגאווה בשל יכולתו העצומה להעניק חום, ביטחון ואהבה. היה אופטימי, מרגיע ומעודד.

ביום כ"ז בתשרי תש"ן (26.10.1989) נפל שלמה בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית שאול. השאיר אחריו הורים ואחות - נאוה.

במכתב התנחומים למשפחה השכולה, כתב מפקדו: "שלמה היה אהוד ומקובל על חבריו, מפקדיו וחייליו. אהבתו למקצועו הצבאי היוותה סמל ודוגמה ביחידתו. 'משפחת עשת' כולה כואבת את מותו".

מדברי חברים ביחידה: "עולים וצפים זיכרונות, אלפי שברירי שניות במחיצתך. התמימות והיושר, דמותך השקטה. אותן עיניים כחולות, אשר כמהו בשקט לחופש. עד הרגע האחרון מילאת את תפקידך על הצד הטוב ביותר, למרות העייפות, והרגשתך הלא-טובה. ראית מולך מטרה שצריך לסיים, שאסור לערער על טיבה. מנסים להחיות ולזכור, לאסוף עוד תמונה, להמשיך את דרכך. כתף הלילה נחבוק כתף של אבן מזכרת תמונות יעלו, כמו מסך על במה, אך דומם מקולות, הרי סוף הצגה, הרי סוף דרכך, חייל של פלדה. פלוגת 'להב' שלך."

מתוך אתר יזכור

(קרוב משפחה של דניאל שמש תלמידת י 1 באולפנת צביה בהרצליה)\

נושאים למחקר
ראיון עם המשפחה  - דניאל שמש ואוראל אלבז
מוות באימונים = מוות בקרב - דניאל שמש ואוראל אלבז
ראיון עם החברה לה עמד להנשא - דניאל שמש ואוראל אלבז

אריה אוריאלי

בן סוניה ודויד, נולד ביום י' בטבת תרפ"ט (23.11.1928) בדרך מהרצליה לתל-אביב. ילדותו עברה עליו במושבה הרצליה, בה למד בבית-הספר העממי. למד שנה במשמר השרון וסיים כיתה ח' בבית-הספר "כרמל" בתל-אביב. אחרי סיימו את בית-הספר העממי בתל-אביב הפסיק את לימודיו למשך שנה והשתלם בבית- מלאכה מיכני, ואחר-כך התכונן במשך הקיץ לבחינה ונכנס לכיתה השישית של בית-ספר תיכוני. נתגלתה בו נטייה מיוחדת לימאות ושאיפת חייו היתה: להיות מלח. אריה היה חבר ה"הגנה" מנעוריו, התגייס לפלמ"ח ומילא בו תפקידים שונים בתקופת המאבק נגד השלטון הבריטי. בחייו האזרחיים היה מכונאי ופועל- קידוח. "אריה הגיבור" או "אבא'לה" קראו לו חבריו לגרעין על שום בגרותו הרוחנית וכוחו הפיסי הרב.

על אף שבר ברגלו התנדב לשירות מראשית מלחמת העצמאות. ויתר על הימאות והלך לחי"ש, ואחר-כך לפלמ"ח. השתתף בקרבות תל-ליטווינסקי, ולחם במסגרת הפלמ"ח, גרעין גבעת חיים. היה עליז-חיים וריכז סביבו חברים רבים והשפיע עליהם מהתלהבותו הטבעית. אריה נפל ביום כ"ח באייר תש"ח (6.6.1948) בתאונת-דרכים ברכב צבאי, שנסעו בו חיילים רבים, עליזים ושמחים, מגבעת חיים לתל-אביב להינפש אחרי הקרבות.

הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהרצליה. באחד ממכתביו האחרונים הביע את דעתו כי בוודאי ננצח, אולם מוטב למות מאשר להיות מנוצחים.
מתוך אתר יזכור

(קרוב משפחה של שירי שילון מי' 1 אולפנת צביה בהרצליה)

נושאים למחקר
ראיון עם המשפחה - שירי שילון
מסרים בכתבי נופלים -
חטיבת אלכסנדרוני במבצע "חמץ" -