ברית הדמים של הניצולים והנופלים

בסתיו 1944 בצריף בברגן בלזן בעוד נשקפת סכנה לחייהם עברו 8 תינוקות ברית מילה. הסיפור על ברית המילה הדרמטית התגלה באופן די מקרי. באולפנת צביה בהרצליה נוהגים לערוך כל שנה מיזם תיעוד לניצולי שואה. בשנה שעברה הוחלט כי ייחקרו ניצולים יוצאי לוב שלא נחקרו כראוי ולא זכו לחשיפה יחסית לניצולי שואת יהודי אירופה.

באותם ימים עבד בבית ראש האולפנה הרב ברוך פריידן אהרון לביא בן 69 קבלן שיפוצים אב לארבע בנות וסב לנכד. סיפורו הייחודי עלה באחת השיחות ביניהם. אהרון הוא אחד משמונת התינוקות שנימולו בברגן בלזן.

הקשר בין משפחת לביא לבית אולפנת צביה בהרצליה התהדק. אחיו יעקב לביא שעלה לאחר המלחמה מלוב לישראל והתגייס לגולני היה בין 41 הנופלים בקרב על תל מוטילה.

אהרון היה חבר בצוות שיזם והקים את האנדרטה באלמגור לזכרם של נופלי הקרב בתל מוטילה שהיה חלק מהמלחמה על המים בשנות החמישים. הוא הצטרף לסיור שערכו תלמידות אולפנת צביה באתר הקרבות וההנצחה של הנופלים. 

הסיור סגר מעגל שהתחיל ב 1944 בברגן בלזן דרך 'הקרב על המים' והסתיים בסיור לימודי של בנות צביה באתר באלמגור.

העברת הילדים מברגן בלזן

משפחת לביא באיטליה

תלמידות אולפנת צביה הרצליה ליד אנדרטת הנופלים בקרב תל - מוטילה

העדות של מוטקה אורן

* הערות העורך

לפני הרצאה למבקרים

הערות מקדימות
שמי מרדכי אורן וגר בנתניה. יליד הארץ והורי היו ממקימי מושב מרחביה בעמק יזרעאל בתחילת שנות ה20 של המאה שעברה.
עם תום קרבות מלחמת השחרור שובצתי לקורס קצינים שנמשך 7 חודשים והסתיים בנובמבר 49. שובצתי כמ"מ בגדוד 11 של גולני.
רוב החיילים בגדוד היו עולים חדשים שרובם אפילו לא ידעו את השפה. היו הרבה מעיראק, תימן, בולגריה, יוון ותורכיה. בכל מקרה- לא זכור לי שהיו בפלוגה שלי בני אשכנז. אמנתי את המחלקה אימונים קרביים במשך 5 חודשים. כנ"ל גם שהיו שתי המחלקות האחרות בפלוגה. בשלבים האחרונים של האימונים הגיעו החיילים לרמה גבוהה של תרגילי התקפה פלוגתית ואף השתתפו בתרגיל חטיבתי גדול שנערך בהרי אפרים ממש ימים ספורים לפני קרב תל מוטילה.
עד היום אני מצטער שלא ניהלתי יומן באותם זמנים, בכך אופן לי זכור שעם סיום התמרון התארגנו על משאיות עם כל הציוד וחזרנו למחנה טירה מדרום לחיפה. איך שנכנסנו עם שיירת המכוניות למחנה, נקרא המ"פ למג"ד לפגישה דחופה, הייתה זו שעת בין הערביים ובעצם תכננו לפרק את הציוד וללכת לאכול ארוחת ערב.
האמת היא שבשעות אלו היה כבר "שמח" כאן באזור אבל אף אחד מאיתנו לא ידע על כך דבר.

מעבר לכך שהייתי מפקד מחלקה בפלוגה, הייתי גם על תקן של סמ"פ, לעת הצורך. הרחתי שמשהו מתבשל אבל לא ידעתי מה. פשוט אינטואיציה של איש צבא.

לכן שיניתי את התוכנית והודעתי לכל אנשי הפלוגה שילכו קודם לאכול ולא לפרק שום ציוד. ואכן כעבור זמן מה מגיע טלפון ממשרד המג"ד למטה הפלוגה והמ"פ שהיה  במשרד המג"ד לקבלת הוראות- מודיע לי שלא נפרק את הציוד כי על הפלוגה לנוע מיד צפונה, ואם כבר פירקנו אז לעכב את המכוניות ולהמיס הכל בחזרה. ניחמתי אותו שהחברה כבר אכלו וכל הציוד על המכוניות ואפשר מיד לזוז.

הוראתו הייתה קצרה והחלטית: אני יוצא עם "קבוצת פקודות" צפונה, ואתה תוביל את שיירת המשאיות עם הפלוגה לנקודת המפגש בזנגריה.

אכן כך התנהלו הדברים ובערך בשעה 24:00  יצאנו כל הפלוגה עמוסים בציוד רב בהליכה רגלית בדרך הררית קשה מאוד. מורה הדרך שלנו היה ק' מודיעין של גדוד אחר מהחטיבה, או גדוד 12 או 13.

לצערנו הוא טעה קצת בניווט ויש לקחת בחשבון שהמרחק שהיה עלינו לעבור לפחות במה שנקרא "מרחק אווירי" היה כ 6-7 קילומטר. אבל בגלל הטעות בניווט בתנאי הקרקע הקשים להליכה ובהתחשב לציוד הרב שנשאנו על עצמנו, הגענו ליד רק לקראת הבוקר כאשר כבר החלו דמדומי תאורת היום.

עכשיו לפני שאמשיך בתיאור מהלכי הקרבות, הן של הכוחות האחרים והן של היחידה שלי אבקש לציין עוד כמה הערות חשובות. אבל לפני כן אבקש לשאול

האם יש מי מבין הנוכחים שקיבל בצורה כזו או אחרת מידע כלשהו על מערכת קרבות זו שנדבר עליה? אם כן לנסות לברר את רמת וסוג המידע.

הערות:

1. זה ברור ומובן שכאשר מדובר באירוע מלחמתי שמשתתפים בו מספר כוחות ובמקומות שונים הרי שמטבע הדברים כל חייל ואפילו יהא זה קצין- יודע אל נכון את כל מהלכי הקרבות שיתנהלו במקומות השונים.

כאשר עורכים ועדת חקירה משתדלים לראיין ולחקור את כל הפונקציונרים וכך לקבל את התמונה הכוללת ועד כמה שאפשר הכי אמיתי. במקרה שלנו, כלומר על קרבות אלה, לא נערכה ועדת חקירה או לפחות נדייק ונאמר שבוודאי לא במתכונות הידועות לנו מהשנים האחרונות.

2. כאשר מתנהלים קרבות , היו תמיד ואין ספק שיהיו בעתיד "פאשלות".

השאלות הן בעצם מה מקור הפאשלות? לפעמים זה סתם ביש מזל כמו אולי במקרה של 35 הלוחמים שחשו לגוש עציון במלחמת השחרור ונתקלו במקרה על ידי ערבי שהזעיק את כל הכפריים ואף אחד מהם לא יצא חי משם. בחורים אלה היו והינם גיבורים לא רק בקרב הישוב היהודי אלא אפילו הערבים העריצו

 

 

אותם על שנלחמו בחירוף נפש עד האחרון שבהם ולא נכנעו.

לאחרונה, היו אין ספור ועדות חקירה על אירועים מעציבים בצבא ואזכיר רק את אסון השייטת שאנשי ים נחתו בחוף לבנון, עלו על מארב ונפלו שם רבים וכל הפעולה בעצם נכשלה. מונתה ועדת חקירה ואני בעצמי לא יודע עד היום מה היו מסקנותיה על הסיבה העיקרית לכישלון. אולי פורסם ורק אני לא יודע על כלום.

בכל אופן הייתה לפאשלה הזו המשך של  קבורת החללים בנסיבות שהרגיזו מאוד את המשפחות, ובתי המשפט היו מעורבים במהלכים אלה.

באשר לקרבות תל מוטילה כנראה שלא הייתה ועדת חקירה מהסוג המקובל כיום ומי שבכל זאת טיפל בנושא לאחר זמן, היו היסטוריונים למיניהם שביקשו לכתוב על כך. הם ראיינו חיילים שונים ובעיקר קצינים אבל ברור שכאשר קצינים אלה לא נחקרו "תחת אזהרה" ותחת איום של העמדה למשפט- הם הרשו לעצמם לתת את הסיפור האישי שלהם כפי שהיה נוח להם, שלא רק שלא יראו כמי שלא לחמו היטב, אדרבא- השתדלו להציג את הדברים כך שהם יאדירו את שמם, להראות כגיבורים. אחת הדרכים הנלוזות בכיוון זה הייתה להטיל את האשמה בכל מקרה על החיילים הפשוטים (כמו שאומרים שכיום- להאשים את ה-ש.ג.) ולטעון שהם היו פחדנים, לא מאומנים, וחסרי מוטיבציה. אני מרשה לעצמי

 

 

לטעון שאין שפלות גדולה מזו.

כל מפקד יחידה קרבית ומפקד גדוד על אחת כמה וכמה, חייב לדעת הכל על טיב אופי ורמת חייליו ובהתאם לכך לתכנן ולהטיל עליהם את המשימות.

אין לי כל חשש לקבוע על פי ניסיוני האישי בקרבות אלו ועל פי כל הפרסומים שקיימים בכתובים על ידי ההיסטוריון מילשטיין, על ידי ההיסטוריון והמפקד מאיר פעיל, על ידי הכתב הצבאי זאב שיף ועוד כהנה וכהנה ואליבא דכולם הפאשלה בקרבות תל מוטילה הייתה בגלל המפקדים. ולא אכנס כאן לפרטים כי מי שמעוניין יכול למצוא את המקורות לכך ולהשתכנע עד כמה אני צודק. ושוב- לא על פי דעתי אלא על דעת החוקרים- האחראי הראשי בין המפקדים על הביזיון הגדול כאן היה לא אחר מאשר מי שמכהן כיום כחבר כנסת ומוכר לכולם כרחבעם זאבי- גנדי. הוא היה מפקד גדוד בגולני באותם ימים והיה המפקד הישיר של כל הפלוגה. מפקד החטיבה בפועל היה מאיר עמית. לי אישית יש סיפור מיוחד על הניסיון שלי עם רמתו הפיקודית (אם יישאר זמן אספר זאת בסיום)

3. הזכרתי קודם שממש לפני קרבות תל מוטילה התקיים תמרון חטיבתי (של חטיבת גולני) בהרי אפרים. גם בתמרון הזה הייתה פאשלה נוראית במתכונת צֶאֶלים א' וב'. פגז או שניים של מרגמה כבדה שנורה על ידי כוחות הסיוע בתמרון- נפלו ממש בין הכוחות הלוחמים,

 

 

נהרגו במקום כ-10 לוחמים והיו גם פצועים. הפיקוד היה במבוכה נוראית.

אף אחד לא יכל לדעת איך היו מתגלגלים העניינים בנושא האסון הזה לולא פרצו קרבות תל מוטילה, אבל בדיעבד ברור שהיה כאן צירוף מצבים שבנסיבות הקיימות פתרו להרבה מפקדים את הצורך לתת דין וחשבון מעמיק. נוצרו "שותפיות" בין מפקדים לתת פתרונות שלאף אחד לא יעלה על הדעת להמשיך ולחקור וגם אם יתחילו לחקור הרי שהלהט הקרבות- אף אחד לא יצליח להגיע לחקר האמת והפתרון בגדול היה לקשור את גורל התקרית ואת ההרוגים בתרגיל עם קרבות תל מוטילה.

קרב תל מוטילה היה כאילו "תפור" לתת פתרון לאותם קצינים שהיו מעורבים באסון. חללי האסון בתמרון החטיבתי, צורפו ונכללו בין חללי הקרבות גם נקברו באותו מעמד ובעצם שמותיהם מופיעים ברשימה מקופצת של חללי  החטיבה בלי שיהיה ציון מיוחד לנסיבות נפילתם.

צריך להבין שדי בדומה למה שארע לילדי תימן שנעלמו, וזאת במידה רבה בגלל תמימותם של ההורים והעלמת מידע זדוני מהם, כך גם במקרה הזה של חללי חטיבת גולני, שרוב בחלליה היו עולים חדשים שלאחדים מהם בקושי היו משפחות בכלל ואחרים שהיו מאוד "טריים" בארץ וקיבלו כל מצב במין הסכמה שבשתיקה ולא כמו שזה היום שהמשפחות יודעות לשכור עורכי דין שיודעים מה ואיך לחקור

 

 

 

מן הראוי לציין שהחוקרים ההיסטוריונים למיניהם לא עשו לדעתי עבודה מושלמת ולא תמיד באשמתם, אלא שכאשר הם חיפשו מקורות אינפורמציה- הם הופנו למקורות ספציפיים "מטעם"- כלומר כאלה שלא ירחיבו באשמות על הפיקוד העליון. זו גם לדעתי אחת הסיבות שלא פנו אליי.

4) כמה מילים על מזג האוויר במשך כל ימיי הקרבות  - 2-6/5/51. כל הימים האלו היו ימיי שרב בדרגה הגבוהה ביות שרק ניתן לשער לגביי שרב.

חום אימים ויובש עם רוח קדים ויתושים ברמה בלתי נסבלת.

לא והיינו מצוידים לקראת תנאים כאלה ומימיות המים שבאנו איתם התרוקנו כבר בשעות הבוקר המוקדמות. בגלל חוסר המים, גם לא אכלנו כלום ממנות הקרב, כיוון שבדרך כלל זה אוכל יבש ומצמיא.

בלילה הגיעו אלינו מספר חיילים מהמטה כדי להביא ציוד נוסף- מזון, תחמושת ומים. הפרידה שעליה היו שני פחים עם מים משני צידי מגופה, מעדה בין הסלעים, שברה את רגליה והגרו אותה. המים נשארו בדרך. הם השאירו לנו את המימיות שלהם, אולי כ-10 מימיות ליותר מ-70 איש שכבר אז היו מותשים לגמרי מחוסר מים. בשעות היום לא ניתן היה בשום פנים ואופן לצאת מגבולות המתחם וגם כמובן לא להיכנס.

 

* הערות העורך

מסמך זה המכיל 7 עמודים מקוריים בכתב ידו של מוטקה אורן נמסר לי בסיום סיור שנערך ביום רביעי, כד' אדר ב' (26.3.14)  בתל מוטילה בהשתתפות תלמידות ומורה מאולפנת צביה בהרצליה, קרובי משפחת אחד הנופלים ומוטקה אורן שלחם באותו קרב. הסיור בתל מוטילה היה חלק מתכנית הלימוד "הקרב על המים" שיועד לתלמידות האולפנה שלא יצאו למסע לפולין. חברותיהן סיירו באותה עת באושוויץ.
המסמך שנכתב ע"י מוטקה אורן שנים רבות קודם לכן שימש אותו בעת הרצאותיו בפני מבקרים ומתעניינים בקרב על תל מוטילה שבו השתתף.
במענה לשאלתי הסכים למסור לי את כתב היד כדי לפרסמו. בחרתי להעלותו בבלוג זה.
התלמידה עטרת מכיתה יא שהשתתפה בסיור הקלידה את כתב היד שתצלומו מוצג לצד הטקסט.

צביקה שורצמן

יצחק בן דויד

חברים מספרים:  ..."חיי קבוצה, תפקידם בין היתר לקרב אותנו לטבע. הוא הפך חקלאי, איש אדמה, לא הקפיד על שעות העבודה הארוכות והמפרכות. הוא היה חוזר אחרי שקיעת השמש לחדרנו, מגפיים דבוקות מבוץ לרגליו. אחר כך היה נכנס למקלחת ושר בקולי קולות. בין המקלחת וארוחת הערב, היא שעת המנוחה לרוב החברים, קבע לעצמו שיעורים עם מורה זה או אחר. אין שיעור- היה מצטרף לקומזיצים המקובלים בין החברים יוצאי דרום אפריקה, והופך במהרה לציר ומרכז המסיבה"...
ועוד סיפור באותו עניין:  ..."יצחק התמסר לצרכי הכלל בלבד, בוותרו על כל בעיה אישית. כל אחד זוכר אותו שבת אחר הצהריים, עת טיילה קבוצת חברים לכיוון העץ הבודד לרגלי הגלבוע. כשהגענו אליו ונחנו בצלו, קפץ יצחק על ענף עבה בגבה ראשו, מעד ונפל עם כל כובד גופו על פרק ידו הכפוף. קם, לא הגיד מילה, והמשיך להתבדח כלפנים. ממחרת התנפחה ידו מאוד, אולם הוא המשיך בעבודתו בניגוד להפצרות חבריו. רק יום אחרי זה נסע לעפולה בפקודת החובשת. בצילום רנטגן התגלה שבר ביד, והיא נחבשה בגבס. הוא חזר למשק- אך לא הפסיד אפילו יום עבודה אחד, באמרו שבכוחו לעבוד ביד אחת"...
חבר מספר:  ..."זכורני, הגיעה שעת מנחה. החברה עסקו בשלהם: זה קורא וזה מתרחץ בבריכה, וזה משחק בכדורגל. קשה היה למצוא מנין אנשים לתפילה. והנה קול בוקע: "נו, חברה, מספיק! מנחה!"- גלזר. הוא לא צעק, לא התרגז ורק חייך, צחק והחברים באו מיד לתפילה"...
חבריו לנשק מספרים: ..."מיום היכרותנו הראשונה התחלנו לחבבו, גם אנו וגם המפקד. משך תקופת האימונים הקשה, אימץ את רוחנו בצורה נפלאה. במסע מפרך היית רואה אותו תמיד נושא שני תרמילים, אחד מהם של חבר נחלש. תמיד היה מוכן לעזור לשני, תופעה נדירה במחנה טירונים. מעולם לא ראינוהו במצב רוח רע או מתלונן, כאילו נולד בחיוך על פניו... כשיצאנו לקרב הוא עודד את חבריו והסיר מהם את המתיחות. בהסתערות על עמדות האויב, שמענו בבירור את קולו המעודד. הקרב עומד להסתיים. חבר שאל בשלומו. הוא ענה: "עוד מעט ונגמור, אחר כך ישר למטה!" דקות אחדות אחרי זה הוא נפגע בכדור האויב"...
החברים בטירונות מספרים:  ..."היה חם, החגור העיק, הזיעה ניגרת והכביש השחור ממשיך להתפתל בלי קץ. הרגלים כבר כמעט ואינן נשמעות לרצון העז להתקדם ולהתקדם, הראשים נשמטים לצדדים מעייפות. זה רוטן וזה מלונן ולפתע- "אם קשה לפרקים קצת הדרך..." הקול היה קולו של גלזר כמובן, והוא אף לא נשאר לבד בודד. קולו הלך ומשך אחריו את קולות חבריו ולאט לאט נצטרפו כולם לשירה אדירה ואחד אף העיר: "טוב שיש מי שמציל את המצב!". הוא התכוון כמובן לגלזר שעודד את כולם בשירתו העליזה"...
חברים מקיבוץ שלוחות מספרים :
..."צחוק רועם ושאגות שמחה בוקעים מצריף הבנים. "מה הם משתוללים שם?" - "איזה צחוק! איזה הוללות!" - "מה קרה פתאום?" - "מה, לא שמעת? באמת הפסדת! גלזר שר לנו משירי דני- קיי". - "מי זה גלזר?" - "אה, זה עם הזקן..." - "שקט, שקט! גלזר, עוד פעם בבקשה!"
..."עמדנו לערוך את הקומזיץ הראשון. לא הייתה שום תכנית מוכנה והחברה היו מיואשים כמעט, אילולא... "נו, חברה, לשיר!"- בקע קולו של גלזר את הדממה. ושרנו. השירה שאחרי הפסקת השירה הייתה מדכאת, אך פתאום שמענו מישהו מחקה קולו של חזיר, שר שירים ופזמונים באנגלית, רוקד ומרקד בפזיזות. איש לא הבין את המילים, אך לא היה כל צורך בכך, כולם השתעשעו וצחקו עד לכאב בטן, וגלזר מוסיף ומוסיף להעלות את מצב הרוח עוד ועוד עד שעה מאוחרת מאוד. כן, הקומזיץ לא נכשל בזכותו של גלזר...
הוא היווה תמיד את הרוח החיה בחברה. לא תמיד שר דווקא משירי דני- קיי, אהב לפזם את הניגונים של פסוקי הגמרא שאותם למד לאחר שעות העבודה הקשות"...

יצחק ואחיו הווארד

המכתב האחרון ששלח יצחק מקיבוץ שלוחות לדרום אפריקה, להוריו ואחיו:
24.10.56 (מכתבו האחרון, שבוע ימים לפני מותו)
...בעוד 10 ימים אצא לחופש. החלטתי לצאת לטייל עם חברי. נטייל שבועיים ימים ואקווה שנוכל לראות הרבה. אני מצפה בכליון עיניים לטיול זה ואקווה שלא יקרה פנצ'ר (בארץ, כל דבר שאינו בסדר או שלא הולך בהתאם לתכנית, נקרא פנצ'ר. זאת למדתי באורח משונה וקשה. פעם, כשנסעתי עם עגלה עמוסת ירק, התפוצץ אחד הצמיגים. כשסיפרתי זאת לאחד מחברי שקרה פנצ'ר- שאלני בעברית: "איפה, בגלגל?" הבטתי עליו בתימהון וכעל משוגע. "איפה יכול להיות פנצ'ר?"- שאלתי. והוא החזיר מבטו בתימהון כאילו אני הוא המשוגע. רק כעבור מספר ימים נתיישרה אי ההבנה בינינו).
...אין לי חדשות. בשעה זו, כשאין חדשות- סימן לברכה הוא בשבילנו. דרישת שלום לבבית לכולם. אל תשכחו, שאם מכתביכם הבאים יגיעו אליי אחרי 1.11- יש להפנותם לפי כתובתי בשלוחות"...
יצחק נפל בכ"ז מרחשוון תשי"ז, 1.11.57, במבצע "קדש".
"חבל דאבדין ולא משתחכין" (מסכת סנהדרין, דף קי"א, עמוד א').
יהי זכרו ברוך.




 

הקרב על המים - רשמי סיור

ביום רביעי, כד' אדר ב' (26.3.14) יצאנו לסיור בצפון בעקבות "המלחמה על המים" שהחלה ב1951, כדי להנציח את הנופלים במערכה בתל מוטילה, הסמוך למושב אלמגור, שרובם היו עולים חדשים וניצולי שואה שמסרו את נפשם למען מדינת ישראל (שהוקמה כ3 שנים קודם לכן) וללמוד את סיפור הקרב בתל מוטילה ואלמגור מידי מוטק'ה אורן שהיה סגן מ"פ באותו הקרב.

לסיור הצטרפו שרה אבו יצחק ואהרן לביא, שאחיהם יעקב לביא נפל בקרב בתל מוטילה, ואבשלום שחר שהדריך אותנו.

הקרב המכונה "המלחמה על המים" שהחל ב1951, הוא כינוי למס' מאבקים שהתרחשו בין ישראל לבין המדינות השכנות לה, ובעיקרן סוריה, שניסתה להטות את מקורות הירדן בתעלה הנמצאת מזרחית לכינרת. הלוחמים שגויסו לצה"ל באותה העת נלחמו בעקשנות, באומץ רב ובמסירות נפש על מנת למנוע מהסורים לבצע את תכניתם וכדי להגן על מקורות המים של מדינת ישראל הצעירה. בקרב שהיה בתל מוטילה היו טעויות פיקוד רבות (שהיו כתוצאה מכך שרוב הלוחמים היו עולים חדשים שלא ידעו את אותן השפות כי הם עלו ממקומות שונים) שגרמו לירי כוחותינו על כוחותינו, ולכן אנשים רבים מתביישים ב"כישלון" הקרב הזה ונוצר מצב שקרב זה נשכח מרוב העם. שרה אבו-יצחק (מעמותת המשפחות השכולות) ואהרן לביא (שאחיהם נפל בקרב) דאגו להקמת יד זיכרון לנופלים. אכן היו טעויות רבות בקרב זה, אך הוא אינו כישלון, אלא הצלחה! יש לראות תוצאות קרב זה כניצחון של מדינת ישראל!

בסוף הקרב, כוחות סוריה נסוגו ומקורות המים שעליהם נלחמו הכוחות בקרב זה- נשארו בידי מדינת ישראל, בזכות הלוחמים האמיצים שהשתתפו בקרב.

לאחר הסיור בתל מוטילה, נסענו לתל א-סאקי שבו נערך קרב במלחמת יום הכיפורים (1973). סיירנו ליד מוצב 116 (היחיד שלא נפל במלחמה) והצבאות שנלחמו זה מול זה בקרב היו כוחות חי"ר וחיל השריון של צה"ל מול צבא סוריה. קרב זה התנהל סביב ניסיון צבא סוריה לפרוץ לרמת מגשימים ודרום הגולן בקרב זה נפלו 17 לוחמי צה"ל.

שמענו מהמדריך חלק מסיפור הקרב: תוך כדי המלחמה נע גדוד 288 באזור ובראש הטנק המוביל עמד בצריח סגן חיליק ויינשטיין. הגדוד קיבל פקודה להמשיך לנוע ולא לעצור. חיליק הבחין בשני טנקים נטושים צמוד לשביל העלייה. חיליק הורה לחיילי הגדוד להגיע לטנקים ולקחת משם את המקלעים והתחמושת. חיליק הבחין בקובית בטון בראש התל. הוא אמר לחייליו שהוא עולה למעלה לראות האם יש שם מישהו. הוא לא ידע שבבונקר היו חיילים. כשהגיע לבונקר הוא צעק האם יש שם חיילים. בינתיים בבונקר החיילים היו צריכים לסדר את הרימונים, ומכיוון שלאחד מהחיילים לא הייתה אפשרות לסדר את הרימון שלו, הוא לקח סיכה והצליח לסדר את הרימון. להפתעתו של חיליק יצא מתוך הבונקר חיל שבידו רימון והוא ענה לחיליק שיש חיילים בבונקר. כעבור זמן קצר הגיע צוות שטיפל בפצועים. 

במהלך הסיור בתל א-סאקי שמענו את קולות הירי שהגיעו מכיוון סוריה.

לאחר הסיור בתל א-סאקי פגשנו את חיילי חטיבה 188 שבאותו יום השתתפו במרוץ לזכר הנופלים של החטיבה במלחמת יום הכיפורים.

לקראת סוף היום, נסענו לאתר של חברת מקורות ושם ראינו את המוביל הארצי, סיירנו במפעל הסינון המרכזי של החברה ושמענו על הקמת החברה ופעילותה כיום.

הסיורים היו מעניינים מאוד, חווינו חוויות מרגשות, ועכשיו נוכל "להעביר הלאה" את מה שלמדנו.

סיכמה: ליאת ש.

יהונתן צוובנר

יהונתן, בן חיה ועקיבא, נולד ביום ט"ז בחשון תשי"א (27.10.1950) בירושלים. הוא למד בבית-הספר היסודי "בית הכרם", בשכונת בית הכרם, ואחר-כך המשיך ולמד בבית-הספר התיכון "בויאר" בירושלים. יונתי, כפי שנהגו לכנותו בני משפחתו ומכריו הרבים, היה נער עירני, מלא שובבות ואהבת-חיים. בבית-הספר היה תלמיד מעולה ובשכונה, בין החברים, היה אהוב על הכל.

השכונה שגדל בה - אחת המקסימות שבשכונות ירושלים - עצבה בו אופי שקט ואופטימי והקנתה לו ביטחון עצמי ואמונה בבני האדם. יונתי היה האמצעי בין שני אחיו, רוני הבכור ועוזי הצעיר, ומשום הפרש הגילים הזעיר ביניהם, נעשו ידידים בלב ובנפש. כול דיירי השכונה הכירו את ה"טריאומביראט" שאף פעם לא התפרק. הם הרבו לבלות יחד ונהגו לצאת לטיולים משותפים בסביבות ירושלים, או ברחבי הארץ. יונתי היה תלמיד חרוץ ומהיר תפיסה, קלט במהירות ובקלות את חומר הלימודים והצלחותיו באו לו בלא מאמץ. למרות זאת לא זלזל בבית-הספר והקפיד במילוי חובות הלימודים. המורים העריכוהו כתלמיד וחיבבוהו כאדם צעיר, מלא אופטימיות ואהבת הבריות. יונתי אהב לעזור לחבריו והיה מקדיש שעות ארוכות מזמנו כדי להסביר וללמד חברים שנכשלו בלימודים.

הוא ניחן בקסם אישי נדיר ובכישרון להקשיב בתשומת לב כנה לכל אדם. רבים נהגו לבוא אליו ולהשיח בפניו את בעיותיהם, והוא היה מקשיב להם בחיוכו הטוב והיה מצליח להעניק להם הרגשה שאין הם בודדים בהתמודדות עם בעיותיהם. דמותו עוררה ביטחון ואמון מיידי בכל מי שפגש בו. לכן לא הססו רבים לספר לו סודות אישיים ביותר, ביודעם שלא זו בלבד שהוא מהימן לחלוטין, אלא גם רגיש ומבין לליבם. יונתי אהב לעסוק בספורט, היה חבר בקבוצת הכדורסל "בית"ר" ירושלים והשקיע בה הרבה מזמנו וממרצו. תקופה ארוכה התמיד באימונים, הקפיד לבוא לכל המשחקים והיה איש-צוות מצוין, שלא ניסה להתבלט על חשבון הזולת. דאגתו העיקרית הייתה נתונה להצלחת קבוצתו כקבוצה, ולא להצלחתו שלו. לכן היה אהוד על חברי קבוצתו והצליח תמיד להשרות סביבו אווירה של שיתוף פעולה. המשחקים שהשתתף בהם היו מן המוצלחים שבמשחקי קבוצתו, בזכות אווירה של אמון הדדי בנוכחותו. הוא התמיד בפעילות ספורטיבית עד שגויס לצה"ל. מאמניו ניבאו לו עתיד מזהיר ככדורסלן והבטיחו לו שירות צבאי בקרבת ירושלים, כדי שיוכל לתרום לקבוצה, שהייתה על סף העלייה לליגה הלאומית. אך הוא סירב ודרש בכל תוקף לשרת ביחידת שדה.

יהונתן גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1969 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות עבר קורסי יסוד במקצועות השריון והשתלם כתותחן טנק. כיוון שהצטיין גם כחייל וגם כאדם נשלח לקורס סיירים של החיל וסיים אותו בהצלחה רבה. הוא הוצב לאחת מיחידות השדה ומילא את כל התפקידים שהוטלו עליו באחריות ובדייקנות. מפקדיו היו כל-כך מרוצים מהישגיו עד שלאחר תקופה קצרה יחסית שלחו אותו לקורס קצינים ולקורס קציני שריון. גם בשני קורסים אלה הוענקו לו ציונים טובים ועל כן החליטו להשאירו תקופה מסוימת בבית-הספר לקציני שריון, כדי שידריך דור חדש של מפקדים. יונתן התלהב מן התפקידים שמילא בצבא והחליט להתנדב לשירות קבע, בתום תקופת שירות החובה שלו. בחוות הדעת התקופתיות, הנהוגות לגבי קצינים בצה"ל, זכה יונתי תמיד להערכות מצוינות ולציונים הגבוהים ביותר. מפקדיו כתבו עליו שהוא זוכה בהצלחה יוצאת מן הכלל בתחום השליטה והמנהיגות, והעריכו אותו כמפקד מסור ואחראי, בעל תפיסה מצוינת ותושייה רבה. כמו כן הדגישו שהוא בעל ידיעה מקצועית רחבה, יעיל מאוד בכל מצב, ובעיקר הוא מצטיין בעבודת צוות.

במלחמת יום-הכיפורים השתתף יונתי כמפקד פלוגת טנקים בקרבות הבלימה האכזריים, שניהלו כוחותינו לאורך תעלת סואץ. במלחמה הצטיין באומץ-לב ובאחוות לוחמים ועל כך הוענק לו ציון לשבח מטעם הרמטכ"ל שנאמר בו: "עם פרוץ

המלחמה (ביום 6 באוקטובר 1973) נע יהונתן בראש פלוגתו לאזור מעוז "מפרקת", הודיע למג"ד, שהוא נכנס למעוז בטנק שלו, לאחר שיתר הטנקים של פלוגתו נפגעו, כדי לחלץ את אנשי המעוז. בכניסה למעוז נפגע ונפל". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל, בירושלים. השאיר אחריו הורים ושני אחים. 

ערכה: פרידמן ח. וסממה נ. ט2 אולפנת צביה הרצליה

יצחק (אירבינג) גלזר (בן דויד)

מלחמת סיני

מלחמת סיני (ידועה בישראל גם בשם "מבצע קדש" ), היא מלחמה קצרה שהתנהלה בין ישראל, בריטניה וצרפת לבין מצרים, בין 29 באוקטובר ל-5 בנובמבר 1956 (כ"ד בחשוון עד א' בכסלו תשי"ז). במהלך המלחמה כבש צה"ל את חצי האי סיני, למעט רצועה צרה לאורך תעלת סואץ, השמיד תשתיות צבאיות רבות ופגע בצבא המצרי. לאחר סיום המלחמה פינתה ישראל את כל השטח שנכבש. במקביל למערכה הישראלית ניהלו בריטניה וצרפת במשותף מבצע להשתלטות על תעלת סואץ, שנודע בשם מבצע מוסקטר.

בריטניה וצרפת יזמו את המלחמה, וישראל נגררה אליה במידה רבה, אף שבסופו של דבר זכתה בהישגים צבאיים משמעותיים.

מקור הכינוי "מבצע קדש" הוא ביישוב הקדום קדש ברנע, שהיה עיר מקראית בגבולה הדרומי של ארץ ישראל (על גבול סיני), ממנה שלח משה, על פי המסופר בספר במדבר, את המרגלים לתור את ארץ כנען.

הקרב:

רצועת עזה נכבשה בידי ישראל (ביחד עם חצי האי סיני והאיים סנפיר וטיראן) במבצע קדש (אוקטובר 1956), אולם היא, כמו יתר השטחים שנכבשו, הוחזרה לשליטת מצרים כעבור חודשים ספורים. יצחק בן דויד נהרג בכיבוש העיר רפיח.

יצחק (אירבינג) גלזר (בן דויד)

בן דויד ומלכה. נולד ביום א' בתשרי תרצ"ו (28.9.1935) בלונדון, בירת-אנגליה. סיים את לימודיו בבית-ספר יסודי שם ואחרי עבור ההורים לדרום-אפריקה המשיך שם בלימודיו התיכוניים עד סיומם. עוד בהיותו שם השתייך לתנועת "בני-עקיבא", לראשונה כמדריך ולאחר-מכן כחבר הנהלת-התנועה. תורה ועבודה היו שני האידיאלים שבחייו ומכאן שהחליט להתישב בקיבוץ דתי בישראל, אלא שלא עשה זאת לפני סיימו שליחותו באיסט-לונדון, שם הטיף באהבה ובמסירות לרעיונות שכה יקרו לו. לבסוף, כדי להגשים את שני האידיאלים בחייו, עלה לארץ בשנת 1954 ומטרתו להצטרף לבני-תנועתו בקיבוץ שלוחות. לגביו היתה משמעותם של חיי-הקיבוץ גם התקרבות אל הטבע, ובענף המספוא, אשר בו בחר לעבוד, מצא סיפוק לדרישה זו. התחבב עד-מהרה על כל חבריו בגלל עירנותו, חביבותו ועליזותו. זמן מועט לאחר שהצטרף למשק שינה אירבינג גלזר את שמו לשם עברי טהור: יצחק בן-דויד. כעבור שנה, כשהיגע זמנו לשרת בצה"ל, הצטרף לקבוצת-נח"ל דתית ובמסגרת-הצבא נשלח להשתלמות חקלאית בענף המספוא והפלחה. לפני היציאה לקרב (במערכת-סיני) עודד את החברים אשר זו היתה להם טבילת-האש הראשונה, וגם בשעת-ההסתערות על המוצבים נשמעה קריאתו המעודדת והממריצה. נפל במערכת-סיני בקרב רפיח ביום כ"ז במרחשון תשי"ז (1.11.1956) הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי לשעת-חירום בבארי וביום י"ג במרחשון תשי"ח (7.11.1957) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות בקיבוץ שלוחות. חבריו לגרעין הוציאו חוברת לזכרו. זכרו הועלה ב"זרעים" (בטאון "בני-עקיבא") בגליון כסלו-טבת תשי"ז.

ערכה:  גלזר נ. - ט2 אולפנת צביה הרצליה

פעילות חינוכית בארץ בזמן המסע לפולין

ליד האנדרטה במוצב "הדמות"

מוטקה אורן המ"מ שלחם בקרב מוטילה

בס"ד       אדר ב' תשע"ד
באולפנת צביה הרצליה החליטו להעניק חוויה ערכית, חינוכית לבנות אשר בחרו שלא לצאת למסע לפולין.
בנות יא' למדו על נושא "המאבק על המים" לאורך השנים עם סוריה, אשר תחילתו בקרב על תל-מוטילה סמוך לאלמגור, בשפך הכנרת. בקרב זה שנערך ב-1951 נפלו 41 חיילים מגוייסים טריים לצה"ל, רובם עולים חדשים. באחיזתם העיקשת בתל עד שהסורים נכנעו ונסוגו, הפגינו החיילים את מסירות הנפש שלהם באופן הכי פשוט למען מדינת ישראל הצעירה.
בזמן שחברותיהן סיירו בפולין, הצפינו התלמידות אל תל מוטילה, והתרגשו לשמוע את עדותו  ההירואית של מוטק'ה אורן מהלוחמים בקרב. מאזור אלמגור, המשיכו לרמת הגולן לתל א-סאקי, שם לקול רעמי התותחים שנשמעו בבירור מעבר לגבול, בסוריה, למדו על המשך ההתמודדות עם שכנתנו ממזרח, ועל קרבות הגבורה שהתחוללו באזור במלחמת יום כיפור.
חוויה נוספת היתה לפגוש את חיילי חטיבה 188 שבאותו היום השתתפו במרוץ לזכר הנופלים של החטיבה במלחמת יום כיפור. את היום חתם סיור באתר אשכול של חברת מקורות, הממחיש את הצורך החיוני שיש למדינת ישראל במים.
על רקע  הרושם מהסיור, חוקרות התלמידות נושא לפי בחירתן הקשור לקרב, למאבק על המים, לנופלים וכו'. העבודות יועלו לאתר הנוכחי "מתחברים לזכרם" שהקימה האולפנה בפרק  – "המאבק על המים - הקרב על תל מוטילה".
הסיור היה חוויתי, עוצמתי ומרגש. מסע שורשים – בארץ.

פרנקו מנטש (דודי)

דודי פרנקו עלה לארץ בסוף שנת 1949 וגויס לצהל בשנת 1950. בקרב על מוצב "הדמות" שימש כקשר הפלוגה של סגן זאב סלע. מכשיר הקשר (מ.ק. 300) אותו נשא על גבו היה למעשה היחידי שנשאר תקין שקישר בין כוחות הלוחמים. פרנקו ידע זאת ונע צמוד למפקדו. במהלך ההסתערות נפצע גם מפקד הפלוגה ונשאר שכוב לרגלי גדר אבנים שלא איפשר לו להצטרף ליתר הלוחמים. ברגע זה התרומם פרנקו הקשר ובמלוא קומתו גלגל אבנים מהגדר ויצר פרצה דרכה עברו בזחילה והצטרפו ללוחמים גם מפקד הפלוגה וגם חיילים ופצועים נוספים. תוך כדי כך נפגע פרנקו מצרור מקלע שפגע בראשו ופצעו פצע אנוש. לאחר מאמצים וטיפול רפואי ממושך, הוא נשאר בחיים עם פלטת פלטינה בחלק מגולגולתו ונקבע לו נכות מלאה לצמיתות. פרנקו - הקשר, היעיל, המסור והאמיץ ניסה לשקם את עצמו. הוא לא מצא מזור, סבל רבות מפציעתו ונכותו. מה שהחזיק אותו היה אהבת הארץ, צה"ל וחטיבת גולני. ערירי חי וערירי הלך לעולמו בתאריך 16.11.80

שלומי טבח

בן צביה ואברהם. נולד ביום כ' בחשוון תשכ"ט (11.11.1968)ברמת-השרון. את לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר 'גולן' אחר המשיך בחטיבת-הביניים בבית-הספר 'עלומים' בעירו. הוא השלים את לימודיו התיכוניים בבית-הספר התיכון 'אלון' ברמת-השרון, וסיים את לימודיו בתיכון 'רון' בהרצליה. מחנכים שהכירוהו, מציינים את אופיו הנוח, את רגישותו הרבה ואת הרצון לעזור ולתמוך.

שלמה גויס לצה"ל באמצע יולי 1987 והוצב לחיל השריון. הוא עשה בחיל את המסלול הנדרש והגיע בסולם התפקידים לתפקיד מפקד טנק. הוא היה אחראי ומסור לתפקידו ושימש דוגמה לחבריו. כל שדרש מפקודיו, דרש מעצמו. בבית, למשפחתו, היה מקור לגאווה בשל יכולתו העצומה להעניק חום, ביטחון ואהבה. היה אופטימי, מרגיע ומעודד.

ביום כ"ז בתשרי תש"ן (26.10.1989) נפל שלמה בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית שאול. השאיר אחריו הורים ואחות - נאוה.

במכתב התנחומים למשפחה השכולה, כתב מפקדו: "שלמה היה אהוד ומקובל על חבריו, מפקדיו וחייליו. אהבתו למקצועו הצבאי היוותה סמל ודוגמה ביחידתו. 'משפחת עשת' כולה כואבת את מותו".

מדברי חברים ביחידה: "עולים וצפים זיכרונות, אלפי שברירי שניות במחיצתך. התמימות והיושר, דמותך השקטה. אותן עיניים כחולות, אשר כמהו בשקט לחופש. עד הרגע האחרון מילאת את תפקידך על הצד הטוב ביותר, למרות העייפות, והרגשתך הלא-טובה. ראית מולך מטרה שצריך לסיים, שאסור לערער על טיבה. מנסים להחיות ולזכור, לאסוף עוד תמונה, להמשיך את דרכך. כתף הלילה נחבוק כתף של אבן מזכרת תמונות יעלו, כמו מסך על במה, אך דומם מקולות, הרי סוף הצגה, הרי סוף דרכך, חייל של פלדה. פלוגת 'להב' שלך."

מתוך אתר יזכור

(קרוב משפחה של דניאל שמש תלמידת י 1 באולפנת צביה בהרצליה)\

נושאים למחקר
ראיון עם המשפחה  - דניאל שמש ואוראל אלבז
מוות באימונים = מוות בקרב - דניאל שמש ואוראל אלבז
ראיון עם החברה לה עמד להנשא - דניאל שמש ואוראל אלבז

אריה אוריאלי

בן סוניה ודויד, נולד ביום י' בטבת תרפ"ט (23.11.1928) בדרך מהרצליה לתל-אביב. ילדותו עברה עליו במושבה הרצליה, בה למד בבית-הספר העממי. למד שנה במשמר השרון וסיים כיתה ח' בבית-הספר "כרמל" בתל-אביב. אחרי סיימו את בית-הספר העממי בתל-אביב הפסיק את לימודיו למשך שנה והשתלם בבית- מלאכה מיכני, ואחר-כך התכונן במשך הקיץ לבחינה ונכנס לכיתה השישית של בית-ספר תיכוני. נתגלתה בו נטייה מיוחדת לימאות ושאיפת חייו היתה: להיות מלח. אריה היה חבר ה"הגנה" מנעוריו, התגייס לפלמ"ח ומילא בו תפקידים שונים בתקופת המאבק נגד השלטון הבריטי. בחייו האזרחיים היה מכונאי ופועל- קידוח. "אריה הגיבור" או "אבא'לה" קראו לו חבריו לגרעין על שום בגרותו הרוחנית וכוחו הפיסי הרב.

על אף שבר ברגלו התנדב לשירות מראשית מלחמת העצמאות. ויתר על הימאות והלך לחי"ש, ואחר-כך לפלמ"ח. השתתף בקרבות תל-ליטווינסקי, ולחם במסגרת הפלמ"ח, גרעין גבעת חיים. היה עליז-חיים וריכז סביבו חברים רבים והשפיע עליהם מהתלהבותו הטבעית. אריה נפל ביום כ"ח באייר תש"ח (6.6.1948) בתאונת-דרכים ברכב צבאי, שנסעו בו חיילים רבים, עליזים ושמחים, מגבעת חיים לתל-אביב להינפש אחרי הקרבות.

הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהרצליה. באחד ממכתביו האחרונים הביע את דעתו כי בוודאי ננצח, אולם מוטב למות מאשר להיות מנוצחים.
מתוך אתר יזכור

(קרוב משפחה של שירי שילון מי' 1 אולפנת צביה בהרצליה)

נושאים למחקר
ראיון עם המשפחה - שירי שילון
מסרים בכתבי נופלים -
חטיבת אלכסנדרוני במבצע "חמץ" -

הקרב על תל מוטילה

האנדרטה ל41 חללי קרב תל מוטילה

הכישלון בקרבות על תל מוטילה באזור כורזים, שנמשכו בין 2 ל–6 במאי 1951, היה אולי הגדול בכשלונות שידע צה"ל בעת ההיא. חשיבותו של תל מוטילה היתה רבה בשל שליטתו על סביבת שפך הירדן לכינרת. בשל גובהו (370 מ') היה התל לנקודה היחידה באזור המפורז שבה היתה לצה"ל שליטה טופוגרפית על העמדות הסוריות. התקרית החלה כאשר סיור של חיילי גולני הבחין בעדרים הרועים על התל ויצא ללוכדם. הכוח נתקל בכוח סורי וזה הרג ארבעה מחיילי הסיור. פיקוד הצפון החליט לכבוש את התל באותו היום כדי שלא לאפשר לסורים להתבסס במקום. הכוח המבצע היה חיילי מילואים של גדוד 34 של חטיבה 3 ושתי כיתות מגדוד 13 של גולני.

הקרב על תל מוטילה עמ' 262 - זאב דרורי
כיצד הסתיים הקרב על תל מוטילה - אריה יצחקי
סיפור הקרב על מוטילה - מוטק'ה אורן

חללי קרב תל-מוטילה מאי 1951

אולמן יהודה
בן יונה ובלנקה. נולד ביום ט"ו באייר תרע"ז (7.5.1917) בעיר בטונה שבהונגריה. שירת בצבא ההונגרי בשנים 1938-1939. עלה לארץ בשנת 1947. גויס לצה"ל באפריל 1948. נפל בקרב בשפך-הירדן ליד הכנרת  עוד...

איזנברג שמעון
בן מתתיהו ופסיה. נולד ביום כ"ב בסיון תר"ץ (19.6.1930) בפריז, בירת-צרפת. ההורים ניספו באירופה בשנת 1942, והוא, יחד עם אחיו המבוגר ושתי אחיותיו, עלה לארץ בשנת 1944. את לימודיו בבית-הספר עוד...

אמזלג יצחק
בן מכלוף (מיכאל) וקוט (יפה). נולד בשנת תרפ"ט (1929) בעיר מוגדו שבמרוקו. סיים את לימודיו בבית-ספר יסודי שם. שירת בצבא הצרפתי. עלה לארץ בדצמבר 1950 וכעבור שבוע גויס לצה"ל. אבל הוא לא עוד...



בביץ זאב

בן ישראל וחנה. נולד ביום י"ג במרחשון תרצ"ג (12.11.1932)בפרושניץ שבפולין. אביו נפל במלחמת-העולם השניה ברוסיה בשנת 1924. יחד עם אמו ואחיו הצעיר עלה לארץ במארס 1948. גמר שש כיתות של עוד... 


בוציקיס ליאון

בן משה ורבקה. נולד ביום ח' במרחשון תרפ"ו (26.10.1925)בבוטושני שברומניה. סיים את לימודיו בבית-ספר תיכון. עלה לארץ בינואר 1951 ובאותו חודש התגייס לצה"ל לא עברו בלתי אם חמישה חדשים עוד...

בלינקו עקיבא
מרדכי (מרקו) ודיאמנט. נולד ביום ג' בשבט תרצ"ד (19.1.1934) באלכסנדריה של מצרים. סיים את לימודיו בבית-ספר יסודי שם והשתייך ל"בני-עקיבא". עלה לארץ בשנת 1950. היה חובב-ספורט עוד...

בן חמו שמעון
אליהו ועיישה. נולד בשנת תרפ"ה (1925) בעיר מלילה שבספרד. סיים את לימודיו בבית-ספר יסודי שם. שירת שנתיים בצבא הספרדי. עלה לארץ בשנת 1950. גויס לצה"ל באפריל 1950. היה חייל עז-רוח ואמיץ עוד...

חונטשר נורי
בן אפרים-צדיק ואביחיל. נולד ביום כ"א בניסן תרפ"ה (15.4.1925) בסולימניה אשר בעירק. למד חמש שנים בבית-ספר יסודי. היה קצב, אבל בשעות שלאחר-הצהריים נתן ידו עם אביו בעבודה חקלאית. עוד...

דה פריס בנימין
בן פרץ וחנה. נולד ביום ח' באדר תרפ"ב (8.3.1922) בעיר הארלם שבהולנד. סיים את לימודיו בבית-ספר יסודי ומקצועי. היה פועל-בניין לפי מקצועו. עלה לארץ בשנת 1949. עוד...

דויטש יעקב ג'ורג'
בן ארנסט וטטיאנה. נולד ביום ט"ו בתשרי תרפ"א (27.9.1920)באירקוטסק שברוסיה. המשפחה עברה לאסטוניה ושם סיים את לימודיו בבית-ספר יסודי ובבית-ספר תיכון. בזמן מלחמת-העולם השניה שירת עוד...

דומני יהושע
דיסטנפלד דב
דלל יחזקאל
הוהנברג שמעון
חומש מאיר (רוני)
חזן יוסף
חי מוריס
חיון חיים
חכימי בנימין
חסיד ציון
טייב פליכס
ירחי יעקב

לביא יעקב (ז'אק)
בן אליהו ומדזלה. נולד ביום ב' בניסן תרצ"ב (8.4.1932) בקירנאיקה שבלוב. למד בבית ספר דתי עברי עד כיתה ד'. כאזרח אנגלי הועבר עם הוריו לטריפולי ומשם לאיטליה בעיצומה של מלחמת העולם השניה עוד...


לוי ישראל
לוי מרדכי
לוי עובדיה
לוי שלמה
לוין נתן
לזרוביץ ליב
מורדוך דוד
משקה יצחק
סמירה שאול ג'ורג' (סלמן שאול)
סעדיה משולם
עיני ניסים נאג'י

פרנקו מנטש (דודי)
דודי פרנקו עלה לארץ בסוף שנת 1949 וגויס לצהל בשנת 1950. בקרב על מוצב "הדמות" שימש כקשר הפלוגה של סגן זאב סלע. מכשיר הקשר (מ.ק. 300) אותו נשא על גבו היה למעשה היחידי שנשאר תקין  עוד...



קופפר ישראל
קליגר שמואל צבי
רוזנצוייג מרקו
רחמים זאדה יחזקאל
שאשא דוד
שלומוביץ אברהם

יהיה זכרם ברוך


נושאים למחקר
דמותו של גנדי - ליאת כהן
הקרב על המים - תמר לוי
? - דניאלה גנגוט
פרנקו מנטש אמיץ ובודד- עדי למברג - חיפוש דרך המפקד סלע ויד לבנים רעננה
השטח המפורז בין ישראל לסוריה - עטרת עזר
אייזנברג שמעון - לאתר את אחיו שלמה - עדן גז
ציור קרב תל מוטילה - אביגיל ניצן
? - ליאת שנקמן
? - תמר עוזרי

מרדכי זילבר ז"ל

מרדכי, בן שרה וחיים, נולד ביום ז' באדר תש"ז (27.2.1947) במחנה-מעבר של ניצולי השואה ליד רומא, שאליו הגיעו הוריו לאחר שעברו שבעת מדורי גיהנום. מוטי היה בן שנתיים כשעלה עם הוריו ארצה בתקופת קום המדינה. המשפחה התגוררה ביפו ומוטי סיים את לימודיו היסודיים בבית-הספר "יונה הנביא", ואת לימודיו התיכוניים - בבית-הספר התיכון העירוני ז' ביפו. תלמיד מעולה היה, ששום קושי לא עמד למכשול לפניו. הוא אהב את הלימודים, ועתידו נראה בטוח. הוא ימשיך בלימודיו ויגיע לעמדה מכובדת. היה בן נאמן ומסור מאין כמוהו.

מרדכי גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1966 והוצב לחיל השריון. לאחר סיום הטירונות השלים סדרת קורסים במקצועות השריון לרבות קורס מפקדי טנקים, אחרי-כן הוצב ביחידת שריון ועמה השתתף בקרבות מלחמת ששת הימים. מוטי הוסיף והשלים קורס קצינים וקורס קציני שריון. מפקדיו גמרו עליו את ההלל וציינוהו כקצין טוב השולט במחלקתו כראוי, יסודי ובעל יזמה. במיוחד ציינו את התעלותו ברגעים קשים בעת התקלויות באזור התעלה בתקופת מלחמת ההתשה.

בתחילת אוגוסט 1968, אחרי שהאריך את שירותו בתנאי קבע בשישה חודשים, שוחרר מוטי מהשירות הסדיר. מיד עם השחרור פנה מוטי להמשך לימודיו. ללא כל קושי התקבל לאוניברסיטת תל-אביב ונרתם ללימודים באותן יסודיות ודבקות שייחדו אותו. אחרי שהוענק לו התואר הראשון בחשבונאות וכלכלה, החל לעבוד במקצוע ראיית-החשבון וגם ראה בו חיל. הוא היה חובב ספורט, שיחק בטניס ובכדורגל. נהנה מכל יום בחייו וידע גם להנות מכל אשר נקרה על דרכו. בשנת 1972 נשא מוטי את חברתו שושי ובחודש אוגוסט 1973 נולד בכורו אלדר. הכל העריכוהו ואהבוהו, שכן אישיותו קרנה ביטחון ואמונה. ידוע היה שדעתו של מוטי שקולה והכל התחשבו בה. לא עבר יום שלא התקשר עם הוריו, שהיה קשור אליהם בכל נפשו ולא נפלה החלטה, חשובה או פחותה, ללא עצתו השקולה של מוטי. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נקרא להתייצב ביחידתו. הוא נפרד מאשתו ומבנו בן שמונה השבועות והצטרף ליחידה בסיני. ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973), נפגע הטנק שלו בקרב שהתחולל בגזרה המרכזית בסיני. מוטי נתן הוראה לנטשו והצטרף עם צוותו לטנק אחר. בעודו מפקד על הטנק השני, כשהוא חשוף בצריח, נפגע הטנק ומוטי נהרג. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ובן, הורים ואח. על גבורתו ואומץ לבו בשדה הקרב זכה מוטי בציון-לשבח מטעם מפקד האוגדה וזו לשונו: "הנני לציין לשבח את 964874 סגן זילבר מרדכי ז"ל על גילוי אומץ-לב, תושייה ודבקות במשימה. להלן תיאור המעשה: - במלחמת יום-הכיפורים שימש סגן מרדכי זילבר ז"ל כמפקד מחלקת-טנקים, בקרבות הגזרה המרכזית של תעלת סואץ. ביום 9 באוקטובר 1973, במהלך קרבות הבלימה, נע סגן מרדכי זילבר ז"ל בטנק שלו לשטח שהיה חשוף לאש האויב, במטרה להיטיב לפגוע בטנקי האויב, שהתקדמו לעברו. בהמשך הקרב נפגע הטנק שלו והוא נהרג. במעשיו אלה גילה סגן מרדכי זילבר ז"ל אומץ-לב, תושייה ודבקות במשימה".

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב עליו מפקדו: "הקצין סגן זילבר מרדכי נפל במערכה בעת מילוי תפקידו בקרב על מעוז "טלויזיה" ביום ג', י"ג בתשרי תשל"ד, 9 אוקטובר 1973. בעלך סגן מרדכי ז"ל שירת ביחידת שריון ויצא כמפקד מחלקת טנקים לקרב. בעלך גילה אומץ לב, תושייה וקור רוח בקרב הבלימה בגזרה המרכזית בסיני. דמותו של מרדכי תחרט לעד בזכרוננו, חבריו לנשק. בשמי ובשם כל חיילי היחידה הנני מביע את צערנו העמוק והננו משתתפים באבלך. חיילים כבעלך ציוו לנו את החיים".

דברים לזכרו ראו אור בספר "לזכרם", שהוציאה החטיבה לזכר חלליה במלחמת יום-הכיפורים.

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)

סגן זילבר מרדכי ז"ל

תיאור העיטור:
במלחמת יום הכיפורים שימש סגן מרדכי זילבר כמפקד מחלקת טנקים בקרבות הגזרה המרכזית של תעלת סואץ. ביום 9 אוקטובר 1973, במהלך קרבות הבלימה, נע סגן מרדכי זילבר ז"ל בטנק שלו לשטח שהיה חשוף לאש האויב, במטרה להיטיב לפגוע בטנקי האויב שהתקדמו לעברו.
בהמשך הקרב נפגע הטנק שלו והוא נהרג.
במעשיו אלה גילה סגן מרדכי זילבר ז"ל אומץ לב, תושיה ודבקות במשימה.
על מעשה זה הוענק לו צל"ש מפקד האוגדה.                 

קישורים
אתר 'יזכור' משרד הביטחון מרדכי זילבר
אתר הגבורה צל"ש מפקד האוגדה
קרבות הבלימה של חטיבה 14 - הקרב על מעוז 'טלוויזיה' 9 באוקטובר 1973
צלש"ים -

פרטי שארים
- זילבר חיים, אב
רח' הרצוג 9/7 גבעתיים 5360008 , 03-5178666
- זילבר אלדר, בן
וילנסקי משה 5 דירה 1 תל אביב 6962320 , 03-6496302 , 057-8114564 , eldarzilber@gmail.com
- כהן שושי, אלמנה
גור יהודה 20 חיפה 3491745 , 04-8242543 , 052-2542197 , js.kohn@gmail.com
- זילבר יעקב, אח
רח' בן צבי 63 גבעתיים , 03-5710891 , 054-8377238
- זילבר מוטי, אחיין
- זילבר עדי, אחיינית
- זילבר - כהן רותי, אחיינית
- זילבר - כהן יהונתן, אחיין

מקום קבורה
בית עלמין: קרית שאול
אזור: 1 חלקה: 8 שורה: 6 מספר: 8

רשת הקשר האוגדתית "בשור" - 23:29 - 23:00 from חטיבה 14 on Vimeo.


נושאים למחקר:
ראיון מצולם עם בני המשפחה.
מחנות מעבר וקיבוצים שהוקמו באירופה לאחר השואה.
מעוזים בקו ברלב. היחלצות להצלת הנצורים במעוזים. צליחת התעלה.
ניצולי שואה שאיבדו ילדים במלחמות ישראל.

ישראל שינדלר ז"ל

ישראל שינדלר (1940 - 1973) היה חייל שצוין לשבח בידי הרמטכ"ל.

שינדלר נולד בהונגריה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. משפחתו גורשה למחנה טרזיינשטט בצ'כיה ושרדה את השואה. בשנת 1948 הגיע שינדלר ואחיו לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. משפחתו התגוררה במושב ניר גלים שאוכלס בעיקר על ידי ניצולי שואה מהונגריה. הוא למד בישיבה הקטנה של פוניבז' ומשם המשיך את לימודיו בישיבה הגבוהה של ישיבת חכמי לובלין בבני ברק. עם הגיע זמן גיוסו התגייס במסגרת גרעין נח"ל של קיבוץ שעלבים.

בשנת 1958 התגייס ושירת בצנחנים. שימש כלוחם וכמפקד כיתה. כשנה וחצי לאחר גיוסו נפצע קשה מרסיס פגז, ושכב כשנה בבית החולים. עם שחרורו מבית החולים נאבק כדי להעלות את הפרופיל הרפואי שלו. מאבקו הצליח והוא שירת במילואים במסגרת סיירת של הצנחנים.

לאחר שחרורו חזר לעבודת המשק. בשנת 1965 נישא לכוכבה, עמה התגורר במושב בית גמליאל ושם נולדו לו ארבעת ילדיו.

מלחמת ששת הימים

במלחמת ששת הימים גויס שינדלר במסגרת סיירת 75 של חטיבת הצנחנים 80 והשתתף בקרב על ירושלים. בקרב על גשר גת שמנים בשישי ביוני, עסק שינדלר בפינוי פצועים תחת אש. הוא פינה פצוע אחד וכשבא לפנות פצוע נוסף אשר בגדיו בערו, הוא ניסה לכבות את האש בידיו החשופות. תוך כדי פינוי נורתה עליהם אש, הפצוע נהרג, ושינדלר קפץ מהגשר מגובה של שבעה מטרים למקום מחסה. כשהוא נקוע ברגלו וידיו חרוכות הגיע בכוחות עצמו לתחנת הפינוי. על מעשהו זה הוענק לו ציון לשבח מטעם הרמטכ"ל, רב-אלוף יצחק רבין. העיטור הומר לימים לעיטור העוז.

מלחמת יום הכיפורים

שינדלר גויס ליחידתו במוצאי יום הכיפורים. בלילה של כ' בתשרי תשל"ד (15-16.10.1973), ליל הצליחה לעברה המערבי של תעלת סואץ, הוטל על כוח של גדוד הסיור לפרוץ את צומת "טרטור-לכסיקון". במעבר הצומת נתקל הכוח באש כבדה. הזחל"ם שבו היה שינדלר מש"ק סיור, נפגע, והוא נהרג.

שינדלר נקבר בחלקה הצבאית בבית הקברות בהר הזיתים.
(ויקיפדיה)
נולדו לו 4 ילדים (בת ושלושה בנים) שנים מהם היו קציני בחטיבת הצנחנים והמשיכו את דרכו .

ישראל שינדלר הוא אחי סבה של הדר שינדלר הלומדת אצלנו באולפנת צביה בהרצליה בכתה י' (התשנ"ד)

קישורים

סיפור חייו של ישראל שינדלר, באתר "נזכור את כולם" של משרד הביטחון

עיטור הגבורה שהוענק לישראל שינדלר, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח האדם בצה"ל

ישראל שינדלר, באתר הגבורה

אתר יד לנופלים של חטיבה 14

סיפור הקרב על הגשר באתר עיר דוד

נושאים למחקר:ראיון מצולם עם בני המשפחה.
הקרב על גשר 'גת שמנים'. במלחמת ששת הימים
הקרב על צומת "טרטור-לכסיקון". במלחמת יום כיפור
ניצולי שואה שאיבדו ילדים במלחמות ישראל.

המלחמה על המים

מפת הגבולות לפני מלחמת ששת הימים
בה ניתן לראות  את התוואי להטיית
מקורות הירדן אל הירמוך

"המלחמה על המים" (מכונה גם הקרב על המים) היא כינוי למאבקים בין ישראל לשכנותיה, בעיקר סוריה, סביב ניצול מקורות המים בצפון ישראל. על פי הגדרה רחבה, הקרב על המים התקיים משנת 1951-1966. הגדרה צרה יותר מתייחסת לניסיונה של סוריה להטות את מקורות הירדן - נחל דן, בניאס וחצבאני, ולהעבירם בתעלה מזרחית לכנרת (על גבי השלוחות המערביות של הגולן) אל הירמוך והירדן, בשנים 1964-1966.

נהר הירדן הוא מקור המים המתוקים הגדול בישראל. הוא נוצר מאיחודם של שלושה נהרות: החצבני – שמקורותיו בלבנון; הבניאס – שמקורותיו בסוריה; והדן – שמקורותיו בסוריה ובישראל‏‏.שלושת הנחלים חוברים אל הירדן באזור כפר בלום שבעמק החולה. נהר הירדן עובר קרוב מאוד לגבול הסורי, בקטע המתחיל בתל אל קאדי ומסתיים בכנרת‏‏.‏
(ויקיפדיה)

הקרב על תל מוטילה

מלחמת יום הכיפורים





מפה של חזית הדרום

מלחמת יום הכיפורים פרצה ביום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973 בהתקפה של צבאות סוריה ומצרים על ישראל, ונמשכה עד ל-24 באוקטובר 1973, יום כניסת הפסקת האש לתוקף. חילופי אש נמשכו עד ה-26 בחזית המצרית בחצי האי סיני ועד 1974 בחזית הסורית ברמת הגולן.

ייזום המלחמה על ידי מדינות ערב הפתיעה את אגף המודיעין של צה"ל, שלאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים ב-1967, לא צפה את פתיחתה, ולא את עוצמת המתקפה ומאפייני הלוחמה של צבאות ערב, עם זאת, עד סוף המלחמה צה"ל הצליח להפוך את הגלגל, להתאושש מההלם הראשוני ולנצח במלחמה. מלחמת יום הכיפורים התאפיינה בשימוש בטקטיקות ובטכנולוגיות לחימה חדשות וביטאה תפישה אסטרטגית ומערכתית חדשה ביחס להתמודדות צבאות ערב מול צה"ל, בייחוד מצד מצרים. המלחמה גם הייתה לזירת עימות כחלק מהמלחמה הקרה, כאשר מדינות ערב נתמכו וחומשו על ידי ברית המועצות, בזמן שישראל נתמכה על ידי ארצות הברית.

למלחמה היו השפעות מדיניות ופוליטיות רבות. היא הייתה בין הגורמים העיקריים למהפך במערכה הפוליטית הישראלית וסללה את הדרך להסכם השלום בין ישראל למצרים.

(ויקיפדיה)



לוחמים שנפלו
ישראל שינדלר
מרדכי זילבר